יד ושם: שילוב גישות בראי התקופה

לאחרונה פרסם אראל סג"ל בעיתון זה (בטור "שואה שלנו", 16.10) דברים אשר לצערי כללו אמירות שטחיות, בורות לגבי המחקר על אודות לקחי השואה ועיוות עבודת יד ושם.

מוזיאון יד ושם // צילום: אורן בן חקון

בניגוד לדבריו, הלקח וההבנה של ייחודיות הגורל היהודי והגישה האוניברסליסטית אינם הפכים או שני קצוות. עמדה בינארית זו היא מנת חלקם של שני זרמים: פוסט־ציונים וחלק מחוקרי ג'נוסייד מזה, ואנשים המכונסים לחלוטין בראייה פנים־יהודית מזה. לאמיתו של דבר, שתי ההבנות כרוכות יחד ואין סתירה ביניהן. ניתן לראות מקרים רבים שבהם הידע שנצבר על השואה משמש גם ללימוד לקחים חינוכיים אוניברסליים: מה אדם יכול לעשות לצורכי הצלה נוכח אלימות המונית או במאבקים שבהם קיים חשש לרצח המוני.

את בעלי העמדה האוניברסליסטית מכנה סג"ל "פונקציונליסטים" וטוען כי ביד ושם אימצו גישה זו. תיאורו את האסכולה האינטנציונליסטית ("כוונה תחילה") שגוי לחלוטין, והוא נתלה בגישה של דניאל גולדהגן שנדחתה במחקר. גם תיאורו את האסכולה הפונקציונליסטית מעוות וזיהויה עם גישה אוניברסליסטית היא שגויה. הפונקציונליסטים חקרו את תפקוד המשטר הנאצי ואת המדיניות האנטי־יהודית, וחשפו את היוזמות ללא הוראה מגבוה ואת התחרות בין הגופים הרבים במשטר הנאצי שהביאו להסלמה. התברר כי מעורבות פעילה יומיומית של היטלר בניהול המדיניות האנטי־יהודית היתה מוגבלת, והוא השאיר את הגיבוש ומימוש המדיניות האנטי־יהודית ליצירתיות של האנשים במערכות השלטון והמפלגה.

מהבחינה המוסרית גישה זו הרחיבה את מעגל האחריות מהיטלר וסביבתו הקרובה למעגלים רחבים של החברה הגרמנית. זאת לא היתה גישה שהתנגדה לראיית ייחוד בשואת היהודים, אלא ניסתה לפענח את מומי החברה הגרמנית באמצעות ניתוח המנגנון השלטוני. אך זה שנים קיים גישור בין הגישות. גישה משלבת זאת נלמדת ביד ושם, ולא רק בו, ועל כן דבריו של סג"ל מטעים.

באשר ליד ושם ועניין הייחודיות והאוניברסליות בלקחי השואה: גישת יד ושם פתוחה, מעורבת במחקר ועוקבת כל הזמן אחרי החידושים בו ברחבי העולם. טענתו של סג"ל כלפי "הנרטיב" של המוסד היא מופרכת. לו רק היה בודק את תוכניות הסמינרים והקורסים של בית הספר הבינלאומי להוראת השואה שלו, את המאמרים שמתפרסמים בכתב העת האקדמי ועוד, היה נוכח בטעותו מייד. בשנים האחרונות מותקף יד ושם מצד אחד על כי "הקוטב האוניברסלי שולט על הנרטיב של יד ושם", ומצד אחר על שהוא "מאופיין בנרטיב לאומני־ייחודי". שמא זאת ההוכחה לכך כי המסרים של יד ושם, המעוגנים בממצאי המחקר, שקולים דווקא.

סג"ל מצא באתר יד ושם "רק חמישה אזכורים של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, הצורר הנאצי". האמת ההיסטורית היא שהמופתי לא היה "נאצי" (שכן לא היה חבר המפלגה הנאצית), אלא מנהיג מוסלמי ששיתף פעולה באופן חמור עם הנאצים. הקדשתי לכך מחקר שלם, שפורסם על ידי יד ושם. אינני יודע אם סג"ל עיין ב"אזכורצ'יק" הזה. אבל אני כן יודע שמקומו של המופתי בתמונת השואה הכללית שולי.

עוד מלין סג"ל על האזכורים הרבים באתר יד ושם לחנה ארנדט, שאותה הוא מבקר קשות. ארנדט עוררה בספרה "אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע" פולמוס סוער, שהשפיע על תהליכים רבים במחקר. העובדה ששמו של אדם "נזכר", איננה אומרת כלל אם לצורך ביקורת או לצורך האדרה. אנשי יד ושם לדורותיהם כתבו ביקורת חריפה על תובנותיה של ארנדט בספרה מאז שהתפרסם לפני כ־60 שנה, אך השפעתה היתה ועודנה רחבה, ודבר זה מחייב התמודדות נמשכת.

חוקר חייב לדייק ולפרט את האסמכתאות לטענותיו ולהכיר לעומק את התחום שעליו כותב. עיתונאי־פובליציסט פטור מהטרחה שבפירוט מדעי. אבל עיתונאי־פובליציסט רציני אינו יכול לפטור עצמו מהיכרות אמיתית עם הנושא שעליו כותב.

פרופ' דן מכמן הוא ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם ופרופ' אמריטוס באוניברסיטת בר־אילן