שעת מעילה

שוניה היה רב"ט בבסיס של יחידת מודיעין גדולה שהיום נקראת 8200. בן 20, אבל לפי עדות חבריו עם בגרות נפשית של בן 40. שולט ברוסית והוא זה שקלט את השיחות ברוסית, שלפיהן הבין כי הסובייטים ומשפחותיהם בורחים מסוריה עם מנועי המטוסים דולקים על המסלול. הוא הבין מייד את גודל ההתרעה המלחמתית, זה היה מאוחר ב־4 באוקטובר 73'. יחד עם הקב"ר בבסיס הקדמי ברמת הגולן שנקרא "ארבל" הם דיווחו לפרטי פרטים בבהול את החומר ההתרעתי המובהק. לא היה שום עיכוב בדרך למפקד היחידה יואל בן פורת, וגם לא בדרך לראש אמ"ן ולמכותבים אחרים בצמרת צה"ל.

בסדרה הבעייתית של זילברמן ותסריטיו, "שעת נעילה", מוצג החייל שקלט את ההתרעה כאחוז היסטריה ומפקדו בבסיס המודיעין בחרמון צועק עליו משהו בנוסח: "עוף מכאן. לך לישון. מה אתה עושה כאן?" לא היה שום סיפור כזה ביחסי קב"רים ואלחוטנים בבסיס בחרמון. אני אומר את זה משום שמגיע קצת כבוד לחיילים שהלכו לשבי הסורי.

אלא מה, הקולנוען הישראלי מצויד בארגז כלים מוגבל וסטריאוטיפי: כלל ראשון - אם אתה לא יודע לבנות דמות, תעשה אותה היסטרית. תכניס פוליטיקה עכשווית, מה שנקרא - קח את תבנית העוגיות של 2020 ותלביש אותה על הבצק של 1973. התוצאה מרגיזה ואולי קצת משפילה לאלה שראו את המלחמה בגובה העיניים. במבטו של האינטלקטואל הישראלי, ובמאי טלויזיה או קולנוע מחשיב עצמו בדרך כלל כאינטלקטואל - עובדה שהוא יודע להגיד "אנטי־מלחמתי" - יש לחיילי צה"ל במלחמות אבל בעיקר ב־73' אויב אחד: הנהגת המדינה, ובמקרה הזה גולדה מאיר ומשה דיין. יש אולי מדינה אחת בעולם, בהיסטוריה, שהותקפה בו בזמן על ידי שתי מעצמות אויב, וזוהי פולין בספטמבר 1939. גורלה ידוע. ישראל הותקפה על ידי שתי מעצמות ערביות בברית עם מעצמה עולמית אנטישמית, ולאורך המלחמה כל מדינות ערב שלחו חטיבות לחזית - אלג'יריה, סודאן יקירתנו, ירדן, מרוקו, עיראק ועוד. העובדה שיש לישראל אויבים שאינם פוליטיקאים מקומיים, לא חודרת את תודעת יוצרי הסדרה.

אבל בעיקר הבורות הנלוזה משתקפת בגישה בסיסית של חוסר כבוד לחייל הישראלי. ראיתי סרטים על מלחמת העולם השנייה ועל וייטנאם. כן, הם היו "אנטי־מלחמתיים". אבל אצל קופולה, אוליבר סטון, סטיבן ספילברג וטרנס מאליק יש קודם כל כבוד לאדם הפשוט שמוצא את עצמו לבוש מדים בשטח הריגה. זה דבר שלא מקובל על היוצר הישראלי המחפש שוק בינלאומי. כשיצא "טוראי ראיין" של ספילברג, דיברו המבקרים על "הדור הגדול ביותר", The greatest generation, שבזכותו הושג הניצחון ב־1945. למותר לציין שהצבא האמריקני היה גזעני ועסק בהפרדה גזעית. ובכל זאת, יודעים להעריך ולכבד את הלוחמים שהפכו לווטרנים. לא אצלנו.

אז הנה הסוד: גם הדור, דור תש"ח השני, שניצח במערכות של 1967 עד 1973 יכול לענוד את התואר "הגדול ביותר". היום נופלות בזכותו חומות ברלין של העולם הערבי, אבל ההיסטוריונים... ההיסטוריונים. והקולנוענים. מחברים עצומות. או בונים דמויות היסטריות. או משגרים חיילות מהרמה למקום מבטחים כשהן שרות דומם את "חורשת האיקליפטוס".