כיצד לתקן משהו ישן

הירי שהתרחש לפני שבוע בשכונה ד' בבאר שבע ייזכר - ואז יישכח - כטעות מצערת בכתובת בסכסוך בין עבריינים • אך תושבי השכונה מסרבים לעבור הלאה, ומחפשים את התיקון הקטן

"ביום טוב שני של שבועות, נאספו התועים מארץ צרפת, ובאו בבית רבינו יעקב שיחיה. ולקחו כל אשר לו בביתו, וקרעו ספר תורה בפניו, ולקחוהו והוליכוהו אל השדה. ודברו אתו משפטים על דתו, ויתנכלו להמיתו ופצעו אותו חמשה פצעים בראשו, כי אמרו אתה גדולו של ישראל! לכן נקחה ממך נקמת הצלוב, ונפצעה בך כאשר פצעתם באלהינו חמישה פצעים".

צילום: דויד פרץ

כך מספר רבי אפרים בן יעקב מבון על עינוייו של רבינו תם, או בשמו המלא - יעקוב בן מאיר, נכדו של רש"י. במהלך מסע הצלב השני משנת 1144 ואילך, התנכלו הצלבנים ליהודי צרפת, ועשרות מהם הוצאו להורג בעלילות דם. בהשגחת שמיים או במזל גדול, ניצל רבינו תם מפורעיו הצרפתים ובעוד הם נשכחו כאבק בין דפי ההיסטוריה, הותיר לנו רבינו תם את עבודת חייו בכתובים. פיוטים, ספרי דקדוק, סדר הגט, סדר פרשיות התפילין, ואת "ספר הישר". 

קרוב ל־900 שנה חלפו מאז. ובשישי האחרון, בין השמשות, רגע לאחר הדלקת נרות שבת, התכוננה שמחה כהן, בת 87, לקבל את השבת. כבר יותר משבעה חודשים היא נשמרת מהנגיף ולא יוצאת מביתה הקטן במורד רחוב רבינו תם בבאר שבע. רק מדי פעם היא מרשה לעצמה לשבת בחצר שמפרידה בין פתח ביתה והכביש, לנשום אוויר. 

בסרטונים שנצפו לאחר מכן זה נראה כמו סרט פעולה גרוע במיוחד. רכב נוסע במורד הרחוב באיטיות, שב על עקבותיו במהירות ואז חוזר שוב לאותה הנקודה, הפעם באיטיות, כנראה הנהג ברכב לא שמע על ווייז. הרכב נעמד באמצע הכביש, גבר לבוש שחור יוצא לעבר גדר הבית, מתבונן מעברה, מהסס, מנסה להבין אם זו הכתובת הנכונה, מהרכב מגיח גבר אחר לבוש שחורים, כמבטל את דברי הראשון. גם הוא ניגש ומביט, אבל ההיסוס ממנו והלאה, מהר מאוד נשק אוטומטי נשלף מצידו, מורם אל מעבר לגדר ובשני צרורות 24 כדורים מפלחים את ערב השבת. 

במזל או השגחה עליונה, שמחה כהן ובנה לא נפגעים מהיריות, אך קירות ביתה ומכוניתה מנוקבים וכך גם התריסים, הרהיטים ומכונת הכביסה שלה. שני הגברים אפילו לא רצים, הם הולכים חזרה אל המכונית באמצע הכביש, נכנסים לתוכה ונוסעים. רמת אמינות - מילה של עמידר, רמת המציאות - פחד אלוהים. 

"הם רצו להעביר מסר", אומרים אנשים מהשכונה, "חיסול חשבונות", אומרים בביטחון אחרים. איזה חשבונות יש לחסל עם סבתא שמחה? מה היה המסר? לאיש אין תשובה. המשטרה גבתה עדות, העניין בחקירה. אך ההיגיון הפשוט והסרטון מבהירים - התבלבלו בכתובת. טעה, טעות, טועים. 

בעברה נודעה שכונת "צפון ד׳" למרחקים כשכונה קשה. שיכונים ובתי רכבת הצמיחו כוכבים כזהבה בן וצביקה הדר, רונית ושלומי אלקבץ, אך גם עוני ופשע כתוצאה מהזנחה רבת שנים. הזמן חלף וחלק מהאוכלוסייה נע הלאה ומעלה, מעט נשארו. 

במסגרת ההתחדשות אצטדיון הוקם ליד, גם מכללה לחינוך, ישיבת בני עקיבא, בקצות השכונה החלו להתמקם סטודנטים, היה נדמה כי השכונה מועדת להתחדשות עירונית, אבל לישראליות יש דרך מפותלת להגיע אל המנוחה והנחלה. 

"אתה רואה מה קורה כאן בשכונה ואתה חושב: 'אלוהים אדירים, לאן זה הולך?'" אומר לי שכן, שעסוק בשיפוץ פינת ישיבה אמנותית באמצע הרחוב. "עכשיו אף אחד לא יבוא לפה, עד שהשכונה התרוממה, לאט לאט, בא משרד הביטחון, הוא משכן פה משת"פים שהוא מוציא מעזה. הם באים, שמים אותם והולכים. אני לא מזלזל, הם חשובים, הם הצילו חיים, עשו מה שעשו. אבל זו לא הדרך, לא ככה. 

צילום: מוטי כהן

"המשת"פים באים לפה, קונים בתים בזול, מחלקים כל בית לארבע יחידות דיור, עושים פה בתי בושת, וזה מקלקל, זה קורע את השכונה, זה דברים שאנחנו כבר לא מכירים. פרוטקשן, עבריינים. ומי שגר כאן, מה אכפת לו? הם באים להשכיר ולהתראות שלום, כל אחד שם פס, זורק את הזבל שלו ברחוב, ומי ינקה אחריהם?"

ומה אתה עושה בדיוק, אני תוהה על המיצג האמנותי, ספק פינת הישיבה, שעליה עמל השכן. "אני עושה את זה בשביל העוברים ושבים, שיהיה להם מקום לנוח בחום של היום, או לשבת בערב בכיף". 

בחו"ל היו קוראים לו פלייסמייקר, עושה מקום, איש שקורא תיגר על השמש, כאן קוראים לו סיימון כהן ואין ספק שהוא אחד מפלאי הרחוב. 

קשה לפספס את הבית של סיימון. הוא נטוע באמצע הרחוב כהשלכה של אישיותו הצבעונית. קירות בית מעוטרים בפסלי מתכת משומשת. לצד הכניסה כתוב בפשטות "גלריה", בפנים החצר שופעת עבודות אמנות מחומרי מיחזור. 

"חמישים שנה אני בשכונה, אני בא מרקע של אחד שלא למד, במוסדות לא נתנו מענה לילד היפראקטיבי, ומי שלא בבית ספר הוא ברחוב, עשיתי עניינים, הייתי סוחר סמים וישבתי קרוב ל־18 שנה בבית סוהר". הוא פורש מסכת חיים קשה כמעט באגביות. "יצאתי משם, הייתי בטיפול, קיבלתי מודעות, השארתי את החיים האלו מאחור. כשיצאתי לחיים חיפשתי מה לעשות.

מילדות אני אוהב את השטויות האלה. אני מוצא דברים שבורים שאנשים מפחדים להכניס לבית, או שמביאים לי דברים מקולקלים, ואני משפץ אותם, צובע אותם, מפרק ומרכיב, וזה מקבל צורה, אפילו יותר טוב מחדש. פתחתי גלריה לפני עשר שנים, ואנשים מתקשרים, באים. 

"כל הזמן מביאים לי לכאן דברים, הנה, תראה, מה זה לדעתך? נראה פעמון של כנסייה? וזה חלק של אינסטלציה שחיברתי עם מנוע של מרצדס, והנה פעמון", הזיק בעיניו של סיימון נדלק. "והנה כאן אתה רואה פגז 35 מילימטר שמישהו בטח הביא ממלחמת יום הכיפורים והנה עוד פעמון". 

אני עומד באמצע רחוב רבינו תם. "עד מתי נמשיך לראות קלות כזאת של פשע בתוך העיר, רכבים על לבנים כי גנבו להם את הגלגלים, סרטונים של רכבים נוסעים עם נשקים, עושים מה שבא להם בכביש", אומר מוטי כהן, נכדה של שמחה. "צריך להעלות מודעות לבעיות חוסר הביטחון הזה, שהדברים לא יישנו". והוא צודק. אסור לטאטא את הבעיה כלא היתה רק בשל הכתובת ועברה של השכונה. אני מחפש את התקווה בעשייה של סיימון כהן. 

צילום: דויד פרץ

יורים פה ברחוב, אנשים אומרים שהם לא שומעים דבר, כולם מסתגרים בבתים ולא רק מקורונה, ואתה יוצא החוצה, עושה ומשנה. למה? 

"תראה, אני הרסתי הרבה את השכונה, היום אני עושה את התיקון. אם יש משהו שלמדתי מכל השנים שלי בסמים, זה שהחיים צריכים להיות בשמחה וביצירתיות, לחשוב כל יום רק עליו. 

"אני קם בבוקר, שם לי מוזיקת קאנטרי, עובד ומתקן את הדברים שכולם זורקים, ואני מקווה שזה ידביק גם אחרים. אני חולם לקחת את האזור ליד המקלט פה, לעשות שם ארגז חול, צילייה, קצת ספסלים יפים, שיבואו ילדים מבתי ספר, יחפשו בחול חלקים של כד שבור, ימצאו אותו, יבנו את הכד מחדש. שילמדו משהו, כי היום מדברים רק איך לעשות חדש, לא חושבים איך לתקן משהו ישן".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו