ההבנות שהושגו בין ישראל לבין טורקיה במסגרת נרמול היחסים ביניהן, דורשות התבוננות מעמיקה יותר בנוגע ליחסים בין מדינות על רקע המצב הנוכחי במזרח התיכון. ביסוד החתירה לפיוס קיימת דאגה גוברת והולכת של שתי המדינות מהגל הנוכחי של חוסר יציבות אזורית, בעיקר בסוריה, שיכול לגלוש למדינות שכנות כגון עיראק.
אף שטורקיה קשורה למערב דרך מוסדות רבים, דוגמת נאט"ו, היא עדיין נשלטת על ידי מפלגת ה־AKP שהאידיאולוגיה שלה תוארה כ"ניאו־עות'מאנית" במברקים אמריקניים פנימיים שהודלפו לתקשורת. המשמעות של הגדרה זו היא שמדובר במפלגה השואפת להגדיל את מעגלי ההשפעה שלה לשטחים שהיו חלק מהאימפריה העות'מאנית לפני מלחמת העולם הראשונה.
באוקטובר 2009 הציג שר החוץ הטורקי אחמט דבוטאולו בסראייבו את האידיאולוגיה הנמצאת בבסיס מדיניות החוץ של אנקרה: "הבלקן, הקווקז והמזרח התיכון היו במצב טוב יותר כשהיו תחת השפעה או שליטה של העות'מאנים".
באותן שנים טורקיה אירחה כנסים של רשת האחים המוסלמים העולמית שכללו את חמאס, וכך הדגישה את מחויבותה למדיניות חוץ אידיאולוגית שנתנה גיבוי לגופים איסלאמיסטיים. האם ישראל וטורקיה, המחזיקות בהשקפות עולם שונות כל כך, יכולות להיות מתואמות במטרה לשמור על יציבות אזורית?
בספרו הראשון, שנכתב כתזה לדוקטורט באוניברסיטת הרווארד, התחבט מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר בשאלה זו בדיוק כשבחן את הפוליטיקה האירופית בראשית המאה ה־19 שלאחר המלחמות הנפוליאוניות.
הדיפלומטים באותה תקופה, כגון מטרניך האוסטרי ושר החוץ הבריטי קסלרי, הבינו היטב שהסדר הבינלאומי הישן של המאה ה־18, שנשמר על ידי משפחות האצולה האירופיות, נופץ על ידי הכוחות המהפכניים שהתפרצו מצרפת. הם ייצבו את הסדר החדש במה שנודע לאחר קונגרס וינה ב־1815 כקונצרט האירופי.
הסדר האזורי החדש חיבר בין מדינות עם מבנה שלטוני שונה ולעיתים אף מנוגד לחלוטין. בריטניה הליברלית, שראתה בחיוב את התגברות המגמות הדמוקרטיות והדרישות החדשות בקרב עמים באירופה, עבדה בכל זאת מול מנהיגים שמרנים באוסטריה וברוסיה במטרה להעניק יציבות לאירופה.
מטרניך, שמשמש גיבור של קיסינג'ר, ניסה לרתום את הבריטים במטרה להגן על המשטרים השמרניים. הדיפלומט האוסטרי קידם עקרונות מדיניים עבור כל המערכת האירופית, עקרונות אשר פעלו לטובת המשטרים השמרניים.
בראש ובראשונה מטרניך ביקש שכל המדינות יקבלו את העיקרון של "אי התערבות בעניינים הפנימיים" של מדינות אחרות ובכך ניסה לעצור את הגל המהפכני.
לפי קיסינג'ר, לצדדים היתה הבנה משותפת לגבי יעדים סבירים עבור מדיניות החוץ האירופית בכל מדינה ולגבי שיטות מדיניות שאפשר להפעיל כדי לקדם את אותם יעדים. הם הפסיקו להתווכח על מידת הצדק מאחורי הטיעונים של כל מדינה.
למעשה, עבורם המטרה הדיפלומטית היתה ממוקדת הרבה יותר: הבטחת היציבות של אירופה ומניעת מלחמה גדולה בסדר גודל של המלחמות הנפוליאוניות.
קיסינג'ר פירסם את התזה שלו בכותרת "עולם שב לקדמותו: מטרניך, קסלרי ובעיות השלום 1822-1812". הוא ניסה להבין את הנוסחה שבה השתמשו הדיפלומטים האירופאים כדי לקדם בזהירות הבנות ברחבי אירופה, הבנות שעתידות להישמר במשך עשרות שנים.
הוא מציין שהשיטה שאותה יצרו המדינאים הללו מנעה למשך 99 שנים (עד ל־1914) מלחמה גדולה בלב אירופה. מלחמה בסדר גודל זה, בעלת פוטנציאל למשוך אליה את כל המעצמות האירופיות הגדולות, זאת בניגוד למלחמות קטנות יותר שלא נמנעו כגון מלחמת קרים (1856-1853) והמלחמה בין צרפת לפרוסיה (1871-1870).
קיסינג'ר ניסה ליישם את הלקחים של אותה תקופה על המאבק בין ארה"ב ובריה"מ במהלך המלחמה הקרה. אך האם אפשר ללמוד מהתובנות הללו על תנאי היסוד שידחפו לדיפלומטיה מוצלחת במזרח התיכון כיום?
ראשית, היה על מנהיגי המדינות במאה ה־19 לעשות קפיצה אידיאולוגית עצומה ולאמץ גישה פרגמטית להגדרת המטרות הדיפלומטיות שלהם. המדינות נאלצו לרסן את הלהט האידיאולוגי שקיבע אותן במצב של עימות מתמשך זו עם זו. מאמר חשוב מ־25 במארס בעיתון הטורקי הפרו־איסלאמי "Zaman", ציין שהממשלה הטורקית "אינה מוצאת תועלת במצב של עימות קבוע עם ישראל".
בתארו את ישראל כ"מדינה משמעותית באזור", הסביר בעל הטור לקוראיו שההתרחשויות בסוריה, בעיראק ועם הכורדים "הכריחו את טורקיה לפתוח לכל הפחות ערוצי התייעצות עם ישראל". אם גישה זו תאומץ על ידי ממשלת טורקיה, הרי יש סיכוי שהפיוס יישא פרי.
שנית, המדינות האירופיות שאותן חקר קיסינג'ר הבינו היטב את הסכנות האורבות להן ואת היציבות הכללית שעשויה להתערער כתוצאה מהמציאות המהפכנית. הוא מזהיר בספרו לגבי מצב שבו: "...מעצמות התרגלו זה מכבר לשלווה וללא ניסיון עם אסון", וכך לא הבינו את הצורך הדחוף לפעול יחד כדי לעצור הידרדרות אזורית.
הוא מוסיף: "לאחר שהורדמו על ידי תקופה של יציבות שנדמתה כקבועה, זה כמעט בלתי אפשרי עבורן לקלוט בצורה אמיתית את הקריאה של המעצמה המהפכנית שמתכוונת לרסק את המסגרת הקיימת".
נראה שלטורקיה, שקלטה עשרות אלפי פליטים מסוריה, אין אשליות בנוגע לסכנות העולות מהמצב הנוכחי במזרח התיכון ולהשפעה שלהן על האינטרסים החיוניים שלה.
לקח נוסף שמצא קיסינג'ר מהמאה ה־19 הוא מבט מפוכח יותר על התוצאות שדיפלומטיה יכולה להביא. הוא שאף להבין כיצד אפשר להביא שלום, אך כתב שמדינות צריכות בראש ובראשונה לשים להן למטרה את היציבות, ולא שום מטרה לא תושג.
הוא הוסיף: "אותן התקופות שבמבט לאחור נראות לנו כשלוות ביותר, לא עסקו ברדיפת השלום. אלו שנדמה שהמרדף שלהם אחר השלום הוא אינסופי, נראים כמסוגלים הכי פחות להביא לשקט".
עבור קיסינג'ר השלום הוא עדיין מטרה נעלה, אך אפשר להגיע אליו רק באמצעות תהליך שיביא קודם כל יציבות אזורית וביטחון.
קיסינג'ר היה מודע לכך שכאשר שלום הפך ל"מטרה העליונה של מעצמה או קבוצת מעצמות, המערכת הבינלאומית כולה היתה נתונה בידיה של החברה האכזרית ביותר". כוונתו היתה למדינה בעלת שאיפות הגמוניות, המאיימת על כל ניסיון להשיג הסדר שלום.
* * *
כיום, איראן מציבה חיילים של משמרות המהפכה על אדמת סוריה, ונכון לימים אלו עדיין לא ברור מהי עמדתה של טורקיה בנוגע לאיראן ולמאמצי ההתחמשות שלה.
אם אנקרה תבין שטהרן, ברגע שתחצה את הסף הגרעיני, תשים לאל את כל מאמציה הדיפלומטיים עם שכנותיה, היחסים המתחדשים עם ישראל עשויים להיות אפקטיביים ולהיות בסיס איתן לשיתוף פעולה בעתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו