הדין, ההר וחוף הסליחה

החברה הישראלית הפכה אכזרית. חברה של דין. זה לא בא כמעט לידי ביטוי באלימות פיזית, אבל לינץ' בכיכר העיר התקשורתית או הווירטואלית הוא עניין יומיומי. האווירה הזו נוגעת למשפט הציבור, אבל גם למערכות אכיפת החוק. בלחץ הציבור, או מתוך תחושת שליחות, גם שם הגישה המחמירה שלטת. אכן, חברה בלי אמות מידה ציבוריות וביקורת על מעשים לא ראויים היא חברה חולה. מדינה בלי חוק שנאכף ברצינות לא תיכון. אבל חברה העומדת על קוצו של יוד ואין בה רחמים וחמלה, הופכת להיות רעה.

בכל חברה מתוקנת יש שתי "מערכות אכיפה". האחת חברתית, וולנטרית, השנייה משפטית פורמלית. הפורמלית פועלת לפי חוק ופרוצדורות, והוולונטרית, החברתית־ציבורית, לפי נורמות חברתיות "רכות" שמתעצבות בדיון הציבורי. במערכת האכיפה ובבית המשפט, לעולם אין תוצאה הכרחית אחת. ההכרעות המתקבלות לאורך כל הליך משפטי, פלילי או אחר, תלויות בשאלות שנתונות כולן לפרשנות. גם פסק דין אינו תוצאה הכרחית. הוא תלוי במדיניות שיפוטית, בעולמו ובאישיותו של השופט, ובגורמים נוספים. לכן, מערכת אכיפה ומשפט יכולה להיות מחמירה ונוקבת, או מקילה יותר ומתחשבת, והיא תעשה את עבודתה נאמנה כך או כך.

הדברים נכונים ביתר שאת כשמדובר במשפט הציבור ובדיון בזירה הציבורית. כאן, כל איש תקשורת, פוליטיקאי או צייצן הם גם החוקר, גם השופט וגם התליין. אין נורמות מוגדרות, ואף אחד לא מקפיד על פרוצדורות. המשפט מתנהל לפי ערכים ותפיסות סובייקטיביים של "הציבור". בישראל של היום, הקו המוביל הוא "ייקוב הדין את ההר". הדבר בולט באווירה הציבורית הפוליטית, התקשורתית וזו שברשתות החברתיות. ההתלהמות, המילים הקשות, האווירה העכורה והמהירות שבה שופכים את דמו של כל מי שמועלה לרגע על המוקד, הפכו למאפיין מרכזי ומצער מאוד של הדיון הציבורי בישראל.

אבל דומה שקו פסיקה נוקדני ודווקני, המבקש למצות תמיד את מלוא חומרת הדין, הולך ומאפיין גם את מערכות האכיפה. בשל הלחץ הציבורי, בשל הישבות בקונספציה, או בשל להיטות יתר לממש את הייעוד, דומה שמערכות האכיפה והמשפט נוקטות לעיתים קרובות קו נוקשה ומחמיר של דין. דוגמה לכך היא פסק הדין בעניין מצפה כרמים. תסבוכת משפטית מורכבת שתוצאתה, בשל היצמדות דווקנית ונוקשה לדין, היא פינוי של עשרות משפחות מבתיהן, ללא שמאן דהוא אפילו ייהנה מכך. העובדה ששופט דעת המיעוט הגיע למסקנה אחרת, מוכיחה שהתוצאה היא לפחות לא הכרחית.

התלמוד אומר ש"לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה". החובה לפעול לפי נורמות מוסריות ומשפטיות, ולהעמיד לדין הציבור ולמשפט את מי שסרח, היא בליבת הקיום של מדינת ישראל. אבל אם האווירה הנוכחית האכזרית כמעט של תאוות מיצוי הדין תמשיך לשלוט, מבלי שניתן מקום גם למידת הרחמים והחמלה בציבור ובמערכת האכיפה והמשפט, נעמוד בפני מציאות חברתית קשה. עם תום החגים ו"התחדשות הכל", בא הזמן לאמץ איזון שונה בין רחמים, חמלה ודין. "לכרוע על חוף הסליחה".

ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס