כולנו רוצים למגר את הנגיף, להביס את המגפה ולהכריז ניצחון. השאלה היא מה המחיר בדרך. מדינת ישראל נלחמת בנגיף הקורונה, אבל לעיתים נדמה שיש מי ששוכח שסכנות הקורונה אינן רק רפואיות. בחודשים האחרונים הקורונה היא לא רק מגפה, אלא משבר של ממש.
אנחנו נמצאים מעל תהום רפואית, כלכלית וחברתית שאנו צועדים על סיפה. תהום שנוצרה מעסקים קורסים, מאות אלפי מובטלים, ילדים שנותרים ללא המסגרות הלימודיות והחברתיות שהורגלו להן, אלימות גוברת במשפחה ותחושות של עצבות, דיכאון, חרדה, ניכור וייאוש שמחלחלות לחיי רבים מאיתנו.
לא במקרה מנהלי בתי חולים ורופאים רבים בישראל יחד עם מקביליהם באירופה וארצות הברית מתנגדים לסגרים הרמטיים.
כשמנהלי בתי חולים בישראל טוענים נגד הסגר הכללי, הם עושים זאת בשמה של הרפואה המודרנית שמבינה בבריאות הציבור, בבריאות הנפשית והפיזית, הקשורה גם לאופן שבו האדם חי את חייו, לביטחון הכלכלי והחברתי שלו והרווחה הנפשית שלו. הסגר לוקח זאת מרבים מאוד וההקרבה הרבה שווה את התועלת המועטה ביחס לנזק הרב.
יש חשיבות רבה בהגבלות ובהנחיות של ריחוק חברתי, עטיית מסכה, מניעת התקהלויות ושינוי אורח החיים שהורגלנו אליו. הריחוק והשינוי חייבים להיעשות באופן שמאפשר חיים תקינים עד כמה שניתן.
הסגר הכללי, בלי אבחנה, על כלל אזרחי ישראל, סכנותיו רבות מתועלותיו. כפי שבמהלך הסגר הראשון לא נסגרו חלק מהעסקים הקטנים, והותרו התקהלויות של עד עשרה אנשים בבתי עסק, כך היה צריך להיעשות גם כעת. היכולת של עובדות ועובדים במקצועות חופשיים נשללה לחינם. לא נכון בריאותית למנוע ממתפרה, ממשרד עורכי דין, או מנגרייה שנמצאים בקפסולה של עד עשרה אנשים, ללא קבלת קהל, לעבוד כרגיל.
מה הסיבה שמונעים מאנשים ללכת למעלה מ-1,000 מטר מביתם? הרי ברור שאין לזה כל ערך בריאותי. רוב מכריע של האפידמיולוגים טוענים כי אין כל היגיון בהגבלת מרחק התנועה.
איסור היציאה מהארץ והטייק-אווי, כמו גם איסור השהייה בחוף הים שיום אחד נאכף בקפדנות ובאזיקים ולמחרת לא נאכף כלל, מתבררים כשרירותיים וכולם יחד תורמים לאובדן אמון הציבור במערכת.
כולנו נחשפים לפרסומות על חשיבות עטיית המסכות ומשמעותן הדרמטית במניעת הדבקה. אם כך, למה למנוע מהמספרה לקבל לקוח או לקוחה תחת מגבלות התו הסגול? שני הצדדים עוטים מסכות ואסור להכניס יותר אנשים בהתאם לגודל. דוגמאות כאלה יש למכביר.
הציבור מרגיש שמטילים עליו איסורים חסרי היגיון שרבים מתקשים לעמוד בהם, כולל גורמים מהמערכת, ומאבד אמון בהנחיות.
אם הממשלה רוצה להיאבק בהצלחה בנגיף הקורונה, עליה להתחיל ברכישה מחדש של אמון הציבור. ניתן לעשות זאת רק באמצעות ביטולן לאלתר של הוראות הסגר הלא ברורות, שאפילו קברניטי משרד הבריאות מתקשים להסביר אותן, במקביל להצגת מתווה פיצוי הוגן באמת לכל מי שעסקיו ייפגעו גם בעתיד.
ההערכות הן שהקורונה תהיה איתנו לפחות עוד שנה. ברור שאם יכלאו את האזרחים בבית למשך 12 חודשים, ידכאו את הנגיף אך זה אבסורד. צריך למצוא איזון הגיוני. מה שקורה היום איננו איזון ואיננו הגיוני.
יש צורך ביישום מיידי של מתווה דיפרנציאלי, כך שניתן יהיה להטיל הגבלות בהתאם לרמת התחלואה בכל עיר או שכונה. לקדם פתיחה אחראית של מערכת החינוך לגיל הרך ושל עסקים קטנים ולאפשר יציאה לים ולטבע, ללא להסתכן בכך שהבילוי יסתיים במעצר ובאיזוק.
כל עוד זה לא יעשה, אובדן האמון של הציבור יגרום להפרות משמעתיות ולהמשך הכאוס שמדינת ישראל הידרדרה אליו בחודשים האחרונים. הכלי החשוב ביותר של המדינה בהתמודדות עם משברים הוא אמון הציבור - כשנחזיר אותו, נביס את הקורונה.
הכותבת היא יו"ר ועדת הקורונה בכנסת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו