אחרי "הסגר הוא פוליטי", קבלו את "המשטרה פוליטית"

לפני כמה חודשים העביר משה נוסבאום מחדשות 12 ידיעה על "נער" חרדי שהמשטרה נאלצה לעצור בגלל התפרעויות. מובן שלא מדובר היה בנער אלא בילד קטן שהותקף באלימות על ידי שוטר, נקרע מעל המבוגרים ששהו סביבו והוכנס לתוך ניידת המשטרה בכוח. הדבר התמוה הוא שדבריו של נוסבאום שודרו על רקע סרטון שמתעד את המקרה, שבו אפשר היה לראות בבירור שמדובר בילד ולא "בנער", ושהשימוש המשטרתי בכוח במקרה ספציפי זה היה מיותר.

דומה שנוסבאום או עורכי המשדר לא הוטרדו במיוחד מההשלכות של הפער בין מה שנאמר למה שנראה בפועל: האג'נדה קודמת לכל; אין רחמים לא לילד ולא למגזר לא אהוד במיוחד שאליו הוא משתייך.

השבוע חל מהפך מרגש - בעוד מאות חרדים צולמו בהפגנות המוניות בירושלים ובבני ברק בזמן התקהלות המונית, מפירים כל תקנה בריאותית אפשרית ונאבקים בשוטרים שמסתכנים בהדבקה בנגיף הקורונה - נוסבאום וצוות חדשות 12 עמדו לצד המפגינים והביעו חשש אמיתי ומלא כנות על אכיפה כוחנית ושיטור היתר בהפגנות החרדים.

האם הצוות שיושב בנווה אילן, וכמותם לא מעט אנשי תקשורת ודעתנים אחרים, חשו קרבה פתאומית אל הדת ואל נציגיה המגזריים בירושלים ובבני ברק? זאת אופציה קיימת, אם כי לא סבירה. הרמז למהפך הקסום שחל בתודעת יושבי האולפן נעוץ באדם אחד: אמיר אוחנה. מאז מינויו של אוחנה לשר לביטחון הפנים, מפמפמים באולפנים ובעמודי החדשות ללא הפסק את צמד המילים "משטרה פוליטית". מהי משטרה פוליטית? המשטרה של נתניהו בניהולו של שליחו ועושה דברו אמיר אוחנה, שמדכאת הפגנות כי הנאשם פוחד ממשפט, או משהו כזה.

העובדה שמשתוללת בישראל מגיפה מידבקת ושהסכנה הממשית והתדמיתית בהתקהלויות ההמוניות הללו היא קריטית, איכשהו פסחה מעליהם. עבודתם המפרכת, היומיומית ומסכנת החיים של שוטרי ישראל הפכה ביום אחד למכשיר לדיכוי פוליטי בעל ארומה פשיסטית. מיתוס "המשטרה הפוליטית" משרת עבורם שתי מטרות: דה־לגיטימציה מיידית לכל החלטה ביצועית של השר אוחנה, והכשרת הפגנות השמאל ברחבי הארץ, שמעתה לא סתם מתעמתות עם משטרה כשהן מפירות את הסדר, אלא למעשה מורדות בזרוע הברוטלית של המשטר הדכאני.

לפני שהחלו הפגנות השמאל, כזכור, דווחו הפרות של הגבלות הקורונה במגזר החרדי ללא הנחות, בהכללות מקוממות וכמעט גזעניות, ודי אם נזכיר את ההתבטאות האומללה של רינה מצליח. והנה השבוע האולפן דן בכובד ראש "באלימות המשטרתית" כלפי המגזר, ואין זכר לסכנת ההדבקה מצד המפגינים החרדים בבני ברק ובירושלים או מפגיני השמאל בתל אביב.

בימים שבהם הציבור זקוק נואשות לדיווח שקול, רציני ונטול משוא פנים, מתסיסים האולפנים את השטח ומשרתים אג'נדה פוליטית מובהקת. אבל החטא העיקרי הוא כבר לא הדיווח המוטה על המציאות, אלא יצירתה: הסיקור השלילי הבוטה כלפי משטרת ישראל עלול לרפות את ידי המשטרה דווקא בתקופה שבה הציבור כולו זקוק לסדר ולתחושה של משמעת וסולידריות ממלכתית במרחב הציבורי.