"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אחרי "הסגר הוא פוליטי", קבלו את "המשטרה פוליטית"

,עודכן

לפני כמה חודשים העביר משה נוסבאום מחדשות 12 ידיעה על "נער" חרדי שהמשטרה נאלצה לעצור בגלל התפרעויות. מובן שלא מדובר היה בנער אלא בילד קטן שהותקף באלימות על ידי שוטר, נקרע מעל המבוגרים ששהו סביבו והוכנס לתוך ניידת המשטרה בכוח. הדבר התמוה הוא שדבריו של נוסבאום שודרו על רקע סרטון שמתעד את המקרה, שבו אפשר היה לראות בבירור שמדובר בילד ולא "בנער", ושהשימוש המשטרתי בכוח במקרה ספציפי זה היה מיותר.

דומה שנוסבאום או עורכי המשדר לא הוטרדו במיוחד מההשלכות של הפער בין מה שנאמר למה שנראה בפועל: האג'נדה קודמת לכל; אין רחמים לא לילד ולא למגזר לא אהוד במיוחד שאליו הוא משתייך.

השבוע חל מהפך מרגש - בעוד מאות חרדים צולמו בהפגנות המוניות בירושלים ובבני ברק בזמן התקהלות המונית, מפירים כל תקנה בריאותית אפשרית ונאבקים בשוטרים שמסתכנים בהדבקה בנגיף הקורונה - נוסבאום וצוות חדשות 12 עמדו לצד המפגינים והביעו חשש אמיתי ומלא כנות על אכיפה כוחנית ושיטור היתר בהפגנות החרדים.

האם הצוות שיושב בנווה אילן, וכמותם לא מעט אנשי תקשורת ודעתנים אחרים, חשו קרבה פתאומית אל הדת ואל נציגיה המגזריים בירושלים ובבני ברק? זאת אופציה קיימת, אם כי לא סבירה. הרמז למהפך הקסום שחל בתודעת יושבי האולפן נעוץ באדם אחד: אמיר אוחנה. מאז מינויו של אוחנה לשר לביטחון הפנים, מפמפמים באולפנים ובעמודי החדשות ללא הפסק את צמד המילים "משטרה פוליטית". מהי משטרה פוליטית? המשטרה של נתניהו בניהולו של שליחו ועושה דברו אמיר אוחנה, שמדכאת הפגנות כי הנאשם פוחד ממשפט, או משהו כזה.

העובדה שמשתוללת בישראל מגיפה מידבקת ושהסכנה הממשית והתדמיתית בהתקהלויות ההמוניות הללו היא קריטית, איכשהו פסחה מעליהם. עבודתם המפרכת, היומיומית ומסכנת החיים של שוטרי ישראל הפכה ביום אחד למכשיר לדיכוי פוליטי בעל ארומה פשיסטית. מיתוס "המשטרה הפוליטית" משרת עבורם שתי מטרות: דה־לגיטימציה מיידית לכל החלטה ביצועית של השר אוחנה, והכשרת הפגנות השמאל ברחבי הארץ, שמעתה לא סתם מתעמתות עם משטרה כשהן מפירות את הסדר, אלא למעשה מורדות בזרוע הברוטלית של המשטר הדכאני.

לפני שהחלו הפגנות השמאל, כזכור, דווחו הפרות של הגבלות הקורונה במגזר החרדי ללא הנחות, בהכללות מקוממות וכמעט גזעניות, ודי אם נזכיר את ההתבטאות האומללה של רינה מצליח. והנה השבוע האולפן דן בכובד ראש "באלימות המשטרתית" כלפי המגזר, ואין זכר לסכנת ההדבקה מצד המפגינים החרדים בבני ברק ובירושלים או מפגיני השמאל בתל אביב.

בימים שבהם הציבור זקוק נואשות לדיווח שקול, רציני ונטול משוא פנים, מתסיסים האולפנים את השטח ומשרתים אג'נדה פוליטית מובהקת. אבל החטא העיקרי הוא כבר לא הדיווח המוטה על המציאות, אלא יצירתה: הסיקור השלילי הבוטה כלפי משטרת ישראל עלול לרפות את ידי המשטרה דווקא בתקופה שבה הציבור כולו זקוק לסדר ולתחושה של משמעת וסולידריות ממלכתית במרחב הציבורי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר