1. כהמשך ישיר למשחק מול פורטוגל, נבחרת ישראל המשיכה להוכיח שהיא מפתחת זהות. נכון, היא לא ממש שיחקה כדורגל התקפי ושוטף לאורך המשחק, אך לא זו המטרה שלשמה הגיעה לבלפסט הקפואה.
מתוך ההבנה שאין הבדלים גדולים בין הנבחרות, בטח במשחק בית ותנאי מזג אוויר שנוחים יותר ליריבה, גוטמן הציב מערך זהה לזה שעלה מול פורטוגל ושוב קלע בול. הצפון אירים אמנם שלטו בכדור והצליחו גם לפרוץ באגפים, אבל מרכז ההגנה עם איתן טיבי וטל בן חיים תיפקד היטב וכמעט ולא איפשר להגיע למצבים מול דודו אוואט.
המחצית השנייה כבר היתה סיפור אחר לגמרי. הנבחרת הבינה שהיריבה לא כזו נוראית, יצאה קדימה ובתוספת שני חילופי בינגו (ליאור רפאלוב וערן זהבי), היא עשתה מה שכל־כך הרבה יריבות עדיפות עשו לנו בר"ג – לא הרשימה אבל יצאה עם הנקודות.
2. למרות הניצחון המרשים והעובדה שאנחנו מדורגים במקום השני בבית, אסור לטעות ולהתחיל להאמין שהדרך לריו 2014 פתוחה בפנינו. זה יהיה לא נכון ועלול לפגוע בהכנה לטווח הארוך שעליה החל המאמן הלאומי לעבוד מאז התבוסה לרוסיה.
פורטוגל, אחרי הניצחון שלה אתמול בבאקו, נמצאת במצב הרבה יותר טוב וגם אם לא נאבד נקודות טיפשיות (מול צפון אירלנד ואזרבייג'ן ברמת גן), בסופו של דבר נצטרך לנצח בפורטוגל ולחלץ נקודה במוסקבה כדי לסיים במקום השני. לכן, מרשים ככל שיהיה, הניצחון אמש הוא לא יותר מחומר למחשבה, ובואו נקווה שלא יקבע את גוטמן על דברים שעוד צריכים להשתנות. למשל, למצוא מגן שמאלי שהוא מגן שמאלי באמת, ולא אלתורים בסגנון רמי גרשון.
3. כנראה האי הבריטי עושה טוב לדודו אוואט. אחרי הפאדיחה בר"ג הוא נתן משחק מצוין והיה אחד הגורמים המרכזיים, אם לא הראשי בהם, לשלוש הנקודות שאיתן הנבחרת תחזור היום לישראל. העצירה במחצית הראשונה היתה מדהימה והזכירה את הימים הגדולים שלו במאיורקה וגם בנבחרת. נכון שלצפון אירים אין את הטכניקה בהגבהה שיש לפורטוגזים, אבל אוואט ניקה אתמול את רחבת החמש שלו בלי בעיות וסידר לעצמו שקט לפחות עד סוף הקמפיין.
בכל הנוגע לקמפיין הבא, הוא חייב להודיע על פרישה ולפתוח את הדלת ליורשים שגם אם לא ממש מתדפקים על הדלת, חייבים לקבל טבילת אש. דני עמוס, אריאל הרוש ואפילו בוריס קליימן מהנבחרת הצעירה הם הפוטנציאל, ואוואט נמצא בירידה טבעית ביכולת, גם אם הוא קצת יותר טוב מהם כעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
