"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

היא בועטת בהם, והם משתטחים לרגליה

,עודכן

אין הרבה דברים מביכים יותר מלראות את החברה הטובה שלך מתרפסת בפני אותו הבחור שדוחה אותה פעם אחר פעם. הוא מסרב אפילו להכיר בקיומה, והיא שולחת לו הודעות ומכתבים, מצייצת אליו בטוויטר ומתחננת בפניו שייתן לה צ'אנס. גם כשהיא לובשת את הבגדים שהוא הכי אוהב ואומרת בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע, הוא מתעלם מקיומה.

זה דפוס יחסו של השמאל הישראלי ומקביליו ביהדות ארה"ב לאלכסנדריה אוקסיו־קורטז, חברת הקונגרס שפרצה לפוליטיקה האמריקנית בגיל צעיר מאוד. לתודעה שלנו נכנסה אחרי ראיון טלוויזיוני שבו קראה להתנהלות ישראל בעזה "טבח" ולאחר מכן הודתה ש"היא לא כל כך מבינה בגיאו־פוליטיקה". מאז יחסיה עם ישראל והקהילה היהודית האמריקנית לא השתנו מאוד. למרות מאמצים רבים של גורמים רשמיים ולא רשמיים, ישראליים ולא ישראליים, לשוחח איתה ולהסביר לה את נקודת המבט הישראלית־ציונית, היא סירבה פעם אחר פעם. לא רק שסירבה, היא חברה לקיצוניות שבחברות הקונגרס, ראשידה טליב (שביום השבעתה הצטלמה עם מפה שבה מדינת ישראל מוסתרת וכתוב על כולה פלשתין) ואילהאן עומאר (שנתפסה בשלל התבטאויות אנטישמיות כמו "ישראל מהפנטת את העולם"). החיבור הזה הקצין עוד יותר את יחסה לישראל, ולכן הופתעתי כשהסכימה להשתתף באירוע של סניף "שלום עכשיו" בארה"ב לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

הזעם לא איחר לבוא. רבים מתומכיה ועוקביה ברשתות הזכירו לה שרבין היה "פושע מלחמה" ומחו על הסכמתה להשתתף בטקס לזכרו. היא, מצידה, התקפלה בזריזות וביטלה את השתתפותה.

בשמאל הישראלי והאמריקני המומים. איך זה יכול להיות שהמודל לחיקוי של סתיו שפיר, ההשראה שמאחורי ניכוס מאבק האקלים, בגדה בנו כך? מבלי לצאת נגד ישירות, חלילה - אלילת הפרוגרסיבים לא תסבול ביקורת - הם השתטחו בפניה בציוצים ובהצהרות, והתחננו שתחזור בה. "אני מקווה שיהיה לך את האומץ המוסרי להשתתף", הפצירה בה, בתרגום חופשי, סתיו שפיר. גם השמאל היהודי־אמריקני התרפס בפניה. בהצהרה של ארגון ציוני פרוגרסיבי שאני מעריכה מאוד בדרך כלל, נכתב "כמו תמיד, נקבל בשמחה את ההזדמנות לשוחח איתך על הנושא הזה ואחרים". אבל דבר אחד הם מפספסים: היא לא באמת תשמח. לא יהודים תומכי ישראל מעניינים אותה, ובטח שלא ישראלים. אם את זכר רבין היא לא מוכנה לכבד, מוטב שכבר תבינו איפה היא ממוקמת.

אם יש שיעור שאני מוכנה ללמוד מרבין ז"ל הוא ששלום עושים מעוצמה, אחרי שניצחת, לא בהתרפסות בפני הרומסים אותך. הגיע הזמן שהשמאל הישראלי והשמאל האמריקני - ועוד בבואם להגן על כבודו של רבין - ילמדו את אותו השיעור ממנו. אין פתטי ונפסד מהשתטחות לרגליו של מי שבועט בך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אופיר דיין

אופיר דיין היא חוקרת ב־INSS ומחברת הספר "אינתיפאדה על ההדסון"

כדאילהכיר