צלילי "ניצנים נראו בארץ" בוקעים מהרמקולים, שיירה של אבות חסונים - חמושים בילדים נרגשים על כתפיהם - שועטת לתוך חדר האוכל המלא בכ־700 מסובין, ארוזים בחולצות לבנות מכופתרות, אחידות, מבד סינתטי זול וקצת מעקצץ, מנופפים בשיבולים כשעיניהם נוצצות. ליל הסדר בקיבוץ התחיל. העולם טס קדימה, אבל סצנת הפתיחה הזאת לא משתנה כבר עשרות שנים. כוחה של מסורת.
חדר האוכל מלא שולחנות ארוכים, המסודרים כפאזל מורכב ועמוס לעייפה. סידור הישיבה כל כך צפוף, שמרגע שהתמקמת במושבך, אין שחרורים עד סופו הלא ידוע של האירוע. אין מצב לשירותים. התפאורה, ההגברה, מתווה כלי ההגשה ובמת המופעים שהוקמה במיוחד, לא היו מביישים מפיקת אירועים יוקרתית. חיות ההפקה המיומנות של המשק לא החסירו שום פרט.
וכמו תמיד, בין רצף ההקראות השגור והמשמים ושירי המקהלה המיושנים, יפציעו כמה נקודות אור מסורתיות שיעלו את הרייטינג: תלמידי כיתה א׳ שובי הלב לעולם יעלו על הבמה מפוחדים ויזייפו את הקושיות בקול רועד, קבוצת המתנדבים תדקלם פה אחד את עשר המכות (נסו בהזדמנות לבקש מנורווגית להגיד ״צפרדע״ ותבינו הכל), חבר שהגיע בעלייה הגדולה מרוסיה - שם היה וירטואוז מוסיקלי - ינעים בנגינות החג בפסנתר הכנף הגדול, וכולם יצטרפו בשירה, וכל חלק ב"אחד מי יודע" תשיר משפחה אחרת. גדי, הליצן של הכפר, עם אריק מהמפעל ועם שולה מהכלבו, לעד יחתמו את האירוע בגירסה המקומית לחד גדיא, וזה תמיד יהיה מצחיק.
כמו שלכל משפחה יהודית יש ההומור הפנימי שלה, שעולה וחוזר בכל ליל סדר מחדש, כך גם בקיבוץ. כאן אמנם מדובר במשפחה של 700-600 איש, אבל גם כאן כולם מבינים את הבדיחה, ובמשך השנים מתהווה ״קאלט״ שזר לא יבין. כילידת קיבוץ חוויתי את הסדר הזה לא מעט, ובוודאי לרבים מכם זו נשמעת חוויה ששווה להיות חלק ממנה. אז הנה הצעה לעיסקה: הבו לי את האוכל של סבתא שלכם וזכיתם במושב שלי בסדר, כי אצלנו יוגשו מנות שמנוניות ותפלות (בכל זאת, מדובר בבישול למאות נפשות) על ידי תורנים, אשר הדין נגזר עליהם מבעוד מועד באמצעות פתקית איוב שהונחה בתיבת הדואר שלהם באופן שרירותי. התפריט לעד יכלול מרק כופתאות שהיו יכולות לשמש גם אבני בניין, תבשיל גזר מתוק מדי ושניצלים לילדים. אז מה אם זה פסח - זה מה שילדים אוכלים!
ובכל זאת, הרי אוכל זה לא הכל. נכון, אפשר להגיד הרבה דברים על הקיבוץ - שזה מודל שכשל, שהוא חוטא ליהדות כהלכתה ועוד, אבל אחרי עשרות שנים של טקסים משותפים, קשה לומר שבקיבוץ אין מסורת. אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את תחושת החמימות, ההדדיות המחבקת של משפחה בת מאות בנים, ששמחת חג או מועד, תינוק חדש שנולד או הגאווה שמישהו מבניה סיים קורס טייס, הן כפולות ומכופלות. גם הצער והסולידריות, כאשר חס וחלילה נפרדים מחבר שהלך לעולמו, מקבלים מימד אחר בקיבוץ.
ולעולם אף אחד לא יוכל לקחת את זיכרון החג שלי - בת 4, סמוקת לחיים, יושבת גבוה־עד־התקרה על כתפיו החזקות של אבי ומנופפת בשיבולים מול כל החברים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו