ביום שאחרי הסכסוך הישראלי־ערבי

הסכם השלום ההיסטורי שנחתם בשבוע שעבר, אינו מהווה רק פריצת דרך נקודתית ביחסי ישראל וכמה ממדינות המפרץ, אלא יש בו גם משום בשורה מרחיקת לכת על סיומו האפשרי והקרוב של הסכסוך בן מאה השנים בין ישראל לבין העולם הערבי סביבה. סירובה של הליגה הערבית לגנות את ההסכמים, למרות הלחץ הפלשתיני, מבטא קונצנזוס ערבי רחב, שעניינו רצון בפיוס ובשלום כמו גם סירוב להמשיך ולשאת בלא כל סיבה או צורך במחיר הסכסוך.

לפני קצת יותר ממאה שנים, בינואר 1919, חתמו חיים ויצמן, מנהיג התנועה הציונית, והאמיר פייסל, בן המשפחה ההאשמית, בשמה של התנועה הלאומית הערבית, על הסכם לשיתוף פעולה יהודי־ערבי שבמסגרתו הכירו הערבים בזכותם של היהודים להקים לעצמם מולדת בארץ ישראל. ההיסטוריה של האזור היתה יכולה להיות אחרת, יציבה ומשגשגת הרבה יותר, לו השכילו יהודים וערבים לשתף פעולה. אלא שסרבנות פלשתינית גררה את העולם הערבי לעימות ממושך עם ישראל. עתה חוזרים שני הצדדים אל אותה נקודת התחלה, בתקווה שלא להחמיץ לשווא עוד מאה שנים.

איחוד האמירויות, בחריין, ובעקבותיהן - יש לקוות שבזמן הקרוב - גם סודאן, ובהמשך עומאן, ערב הסעודית ועוד ועוד מדינות, אינן "מגלות את אמריקה". זה זמן רב שישראל והערבים מצויים באותה סירה, מתאמים עמדות ומשתפים פעולה למול איומים ואתגרים זהים.

אחרי הכל, בעיותיו של העולם הערבי אינן ממוקדות יותר בישראל. האיום המיידי והמוחשי הוא מצד איראן ובעלות בריתה באזור, ולצידה מבקשת גם טורקיה להטיל את צילה ולהשליט את ההגמוניה שלה על העולם הערבי. למול מציאות סבוכה זו, בחרה קטאר להטיל יהבה על טורקיה ולנהל רומן עם איראן, תוך בגידה במרבית אחיותיה הערביות. אבל יתר מדינות ערב, למעט אלו שאינן ראויות להיקרא מדינות, בחרו זה מזמן בישראל כידידה ובעלת ברית.

סיומו בפועל של הסכסוך הישראלי־ערבי מותיר את ישראל מול שני אתגרים משמעותיים. האחד, השאלה הפלשתינית אשר הפכה למעשה שאלה פנים־ישראלית, שהרי כלל הקלפים מצויים עתה בידיה, והחלטותיה ומעשיה הם שיקבעו יותר מכל את עתיד היחסים בין שני העמים מכאן ואילך. האתגר השני הוא איראן, שבה - יותר מאשר בשלוחיה באזור, חמאס וחיזבאללה - תלויה מידת היציבות והשקט שישררו בו.

פריצת הדרך שהושגה ביחסי ישראל והעולם הערבי מעוררת ציפיות למדיניות ישראלית יוזמת ויצירתית יותר, וממילא, מאפשרת לישראל לעלות למתקפה אחר מאבק מגננה ממושך שניהלה למול אויביה. מתקפה שכזו אין פירושה עימות צבאי שבו איש אינו מעוניין, אלא במדיניות של תגובה נחושה ונחרצת יותר למול כל איום, בין שמלבנון, ובין שמעזה ובעיקר מאיראן.