אפשר להפריד בין ארה"ב לסין?

הנשיא דונלד טראמפ הציב לעצמו את היעד השאפתני, אך הפרדת הכלכלה של ארה"ב מסין היא כלל לא פשוטה להשגה • מה ארה"ב עושה לא נכון, ואיזה משחק סין משחקת?

כנראה לא שמעתם על כך שהשבוע הונחו על המדפים החיסונים הראשונים נגד וירוס הקורונה, אחרי שנוסו על מאות אנשים, שגילו בחלק מהמקרים תגובות לוואי של תשישות וכאבים קלים. הסיבה שהידיעה הזו לא פתחה מהדורות חדשות בישראל ובעולם היא שהחיסונים האלה נמכרים בסין. לפי חברת הענק המפתחת, "סינובאק", משווקת ה־CoronaVac, מדובר בחיסון יעיל למניעת הידבקות בווירוס הנמצא בשלב 3 של הפיתוח הקליני.

זאת אחרי ש־90% מעובדי החברה ומשפחותיהם - 600 איש - קיבלו את החיסון בחודש יולי. סין הרי לא ממש צריכה את החיסון הזה אחרי שהדבירה את המגיפה באופן שמרני יותר, היא בעיקר מקווה להפיץ אותו בעולם. כבר בסוף חודש מארס השנה חואנג צ'אנגשי אמר ל"ישראל היום" כי "לא צריך לדאוג לנו, אנחנו כבר התגברנו על המגיפה, תדאגו לארה"ב". צ'אנגשי הוא בעלי חברת ICB ("ישראל סין ביוטכנולוגיה") הרשומה בבורסה בישראל, והראיון איתו העלה חיוך של חוסר אמון בקרב רבים. זה נראה היה הזוי אז שסין התגברה על הווירוס והזוי לא פחות שהוא יפגע אנושות בארה"ב.

אבל חוסר אמון הוא נקודת המוצא ביחסים המורכבים של סין עם העולם המערבי. לפני כעשור חוויתי את חוסר האמון הזה בשוק בבייג'ין, כשתייר אמריקני מבוגר איבד את השליטה בשיח עם מוכר סיני והחל לצרוח עליו: "למה אתם חייבים לשקר כל הזמן?!" המוכר לא הפסיק להתנצל וניסה להרגיע אותו בנימוס, ללא הועיל. מבחינת המוכר הסיני, הוא לא עשה שום דבר חריג.

במשחק הקונה־מוכר הטעיות בגבולות מסוימים נחשבות לגיטימיות. אפילו הערכים המובנים מאליהם בעבורנו אינם מוכרים להם.

כך, למשל, בעולם המערבי נהוג שיש משא ומתן, סיכום, ביצוע וסיום. אצלנו מקובל שאחרי הסיכום על תנאי העסקה אנחנו מוציאים לפועל את הסיכום. הסינים לעיתים מוכנים לסכם ולהוציא את העסקה לפועל, אך עשויים להמשיך לנהל משא ומתן לשיפור התנאים, גם אם העסקה הושלמה. כך, למשל, מוכר יכול להסכים למחיר, לתת לך את הסחורה, לקבל את התמורה ולהתחיל מייד לבקש תוספת.

העניין הזה מבלבל את התיירים מהמערב שרואים ערים כמו ווהאן, ששמה יצא לשמצה השנה. מדובר בעיר עם יותר מ־11 מיליון תושבים, שנחשבת לאחת המפותחות בעולם מבחינת תשתיות, תעשייה וצמיחה. אבל המראה המערבי לא משקף שום קרבה ערכית ותרבותית מעבר לשימוש באלמנטים החיצוניים האלה. נראה שהדמיון הזה רק מגביר את התסכול של ארה"ב בניסיונות המשא ומתן הכושלים שלה להגיע להבנות עם סין.

מבחן התמ"ג

אחרי פיתוח מואץ בעשורים האחרונים סין הגיעה להישגים מדהימים שהביאו אותה לרמה של תמ"ג לנפש של 16,200 דולר, בהתאמה לכוח קנייה. ברור שארה"ב משיגה תמ"ג לנפש גדול יותר מפי 3 ממנה - 55,700 דולר ובמונחים נומינליים (ללא ההתאמה לכוח הקנייה) מדובר בפער גדול עוד יותר, אבל אלו מספרים מדהימים בשביל כל מי שעוקב אחרי ההתפתחות של סין. ב־1980 סין והודו היו ברמה דומה במונחי תמ"ג לנפש - סביב ה־1,000 דולר; 30 שנה אחרי, ב־2010, הודו הגיעה לפחות מ־3,500 דולר כשסין כבר חצתה את ה־8,000 דולר לנפש. היעדים של המפלגה הקומוניסטית שם היו הרבה יותר שאפתניים: ב־2007 היעד שהמפלגה הציבה הוא להגיע ל־28,000 דולר עד 2020, אבל גם אם הוא לא הושג, הם לא יוותרו.

השבוע הנשיא טראמפ אמר כי "יש להפריד בין כלכלות ארה"ב וסין". זהו ביטוי שעולה כאיום מצידו של הנשיא מדי פעם, מאז נכנס לתפקידו וניגש לשפר את עמדת ארה"ב בסחר עם מדינות העולם. סין חותמת על הסכמים עם ארגון הסחר העולמי, אך מייד אחר כך מוצאת דרכים להפר אותם. ארה"ב מטילה מכסים על סין, וזו מייד מוצאת דרכים לעקוף אותם באמצעות יצוא דרך וייטנאם ומקסיקו. היא גם מצליחה לגמול עצמה מתלות בסחורות ושירותים, כפי שהורידה עם השנים את רכישת פולי הסויה מהחקלאים האמריקנים, כמעט עד אפס.

בכיוון ההפוך תהליך הגמילה נראה הרבה יותר קשה. מאז הנשיא טראמפ החל במאמצים להקטין את היקף הסחר עם סין, במקרים רבים הוא אף גדל. כך, לדוגמה, ב־2019 אפל רכשה 47.9% מהרכיבים שלה מספקים סינים, לעומת 46% בשנת 2017.

בשוק ההיי־טק בשתי המעצמות, ולא רק שם, יש חשש גדול מהשפעות מלחמת הסחר על התחום הזה - המתפתח ביותר בעולם. אך השוק גם למד משהו בשנים האחרונות על האפשרויות המוגבלות של המלחמה הזו. כולם זוכרים את המקרה מסוף מאי 2019 כשהנשיא טראמפ הכניס את וואווי (Huawei) ל"רשימה השחורה" של חברות שאסור לסחור איתן - נזכיר שמדובר בספקית הטלפוניה הגדולה ביותר בעולם - בתגובה, סין פרסמה רשימה שחורה משלה, שבה נכללו חברות אמריקניות. המסר בבית הלבן הופנם וארה"ב חזרה בה ומחקה את וואווי מהרשימה.

גם טסלה הקימה מפעלים בסין בהשקעות עתק, לא רק כדי לייצר לעולם, אלא בעיקר לשוק הסיני. להעביר את המפעלים האלה משם תידרש השקעה לא הגיונית בהתחשב בעובדה שטסלה מעוניינת בשוק שם. על הרקע הזה ניתן להבין גם למה חיסון סיני בכלל לא מעניין את הבית הלבן. בין שמבחינתו היא הבעיה, היא לא יכולה להיות הפתרון.

אמנות הפשרות

במצב העניינים הזה שוב העולם אמור ללמוד מהו כוח הכסף. יש לו כוח משל עצמו מול אינטרסים וכוחות עצומים שיש לממשלות בעולם, לא כל שכן לכוח המוגבל שיש לדמוקרטיות. אנחנו רואים שבלי קשר לשום החלטה מדינית יש מעבר טבעי של חברות מסין למקסיקו ולדרום־מזרח אסיה ולאחרונה גם לאפריקה. אולי יש תרומה מסוימת לפוטנציאל הנפיץ של מלחמת הסחר בין המעצמות, אבל כנראה שכוח גדול עוד יותר יש לעלות כוח האדם ולנכונות של אותן מדינות לפתוח את שעריהן למשקיעים. מאז נכנס טראמפ לתפקידו הוא שומע מכלכלנים שכדי להצליח להפריד את הכלכלות, למשל בתחום המוליכים למחצה, ארה"ב בעצמה תצטרך לעשות שינויים במדיניות חוקי העבודה שלה; כרגע היא בכיוון ההפוך - הקשחת מדיניות ההגירה, למשל, מרחיקה חברות מקומיות מהקמת קווי ייצור במדינתן.

במהלך מלחמת הסחר הזו נזרקים מספרים שונים על גובה המכס שמשיתות המעצמות על הסחר ההדדי ביניהן. אבל המדד הנכון ביותר מכונה MFN של ארגון הסחר העולמי - זהו מדד הכולל את הסחורות הנסחרות ביותר והמכס הממוצע המוטל עליהן. לפי אותו מדד ב־2016 המכס הסיני על סחורות אמריקניות עמד על 2.7%, ואילו המכס האמריקני על סחורות סיניות עמד על 4.3%. באותה עת ארה"ב הטילה 0% מס על סחורות משווייץ, 1.8% על יפן, 2.8% על גרמניה, 4.4% על מקסיקו, 7.5% על הודו, 10.2% על ברזיל ו־18.9% על איי הבהאמה. הנתונים האלה הם המדד האמיתי של החיבה והאינטרסים.