מהנעשה באצולת האדמיניסטרציה הישראלית

בבניין ממשלתי כעור ככל הבניינים הממשלתיים החליט השבוע אדם לעזוב את מקום עבודתו. הוא אסף ודאי את התמונות המשפחתיות מהשולחן, הוריד מהקיר את הדיפלומות שצבר עם השנים וכינס אותן יחד עם יתר חפציו בארגז קרטון. לא מן הנמנע שחבריו ערכו לכבודו טקס פרידה קטן, והוא נשא כמה מילים לפני שיצא בפעם האחרונה מפתח המשרד.

מדובר באירוע שגרתי ומשמים למדי, זה קורה לאנשים יום־יום והעולם ממשיך במסלולו. אך הבחור מסיפורנו אינו סתם אדם, אלא שאול מרידור, ראש אגף התקציבים באוצר. ומר מרידור המתפטר הוא פקיד, בן לאצולת הלבלרות הישראלית. ועל כן במקום שהתפטרותו תזכה לכל היותר לכמה ידיעות ואזכורים בכלי התקשורת, היא הפכה לאירוע חדשותי לאומי שצויר בצבעים אפוקליפטיים, חילץ מכל פוליטיקאי מזדמן תגובה ואף סחט התייחסות תמוהה מנשיא המדינה.

הוויכוח סביב ראש אגף התקציבים המתפטר והשאלה אם צדק בטענות שהשמיע במכתב ההתפטרות שלו, שמצא בדרך פלא את דרכו לכלל עיתונאי ישראל, הוא שולי ולא אמין. ייתכן שצדק בטענותיו, ייתכן שחרג מסמכותו וראה בעצמו קובע מדיניות במקום מי שאמור רק לבצע אותה. לכל אלו אין למעשה חשיבות, כי אם לא היה זה מרידור היה זה פקיד אחר שמעיר את ההיסטריה ומחול ההבלים שמלווים כל צעד של הפקידים תוצרת כחול־לבן.

בעיני עצמם ובעיני נציגיהם בתקשורת, אנשי האדמיניסטרציה הישראלית אינם כלי בשירות האזרח, אלא מגיני המדינה, העם והדמוקרטיה. הם שומרי סף, הם גורמי מקצועיים נטולי פניות, יצורים בעלי תבונה שמיימית שמחרפים את נפשם למעננו מול נבחרי הציבור ומזימותיהם הזדוניות. לכן גם התפטרות של דמות שספק אם יותר מכמה אלפי אזרחים ידעו לזהות את פניה, היא רעידת אדמה, סימפטום מבשר לארמגדון הממתין לנו מעבר לפינה. בעוד אנו האזרחים הפשוטים נדרשים לעשות את המיטב במסגרת התעסוקתית שבה אנחנו מתפרנסים ונאלצים לעזוב אם כשלנו בכך, הפקידים ניכסו לעצמם את הסמכות לבקר באמצעות ציטוטים עלומים כל מהלך שלא בא להם טוב בעין, כשהם משתמשים בכסות של "גורם בכיר".

הם הרי אינם סתם "עובדים"; הם שליחים, וגם אם איש מעולם לא מינה אותם לתפקיד הזה או הטיל עליהם את השליחות הזו. שליחותם מזכה אותם בשריון מפני זוטות כמו תפוקה גבוהה, הצגת ביצועים סבירים או הצורך לקחת אחריות, שהרי כל הכשלונות הם של הציבור ובחירותיו המוטעות בקלפי. לזכותו של מרידור ייאמר שלפחות העדיף להניח את המפתחות ולפנות את הדרך במקום לחסום אותה.

כך הפך השירות הציבורי הישראלי, רווי בורות השומן, לאריסטוקרטיה שכל תזוזה בה זוכה ליחס כשל הכרזה מארמון בקינגהאם. וזה קורה גם עכשיו, כשרבים מאבדים פרנסה ויציבות הודות לתפקוד הממשלה ופקידיה - שמשרותיהם בטוחות ויציבות. זו המציאות המוזרה וההפוכה שבה חיים אזרחיה משלמי המסים של ישראל, שלא זוכים לשירות ראוי - אלא משרתים בעמלם את בכיריה של מדינת פקידוסטן.