הדיון סביב האסי כבר מזמן איבד כל קשר לחוקים ולמפות • ההסתגרות מאחורי חומות ושערי פוליטיקת הזהויות צריכה להיות תמרור אזהרה לכולנו • ופרידה מהמוזיקאי גדי בן אלישע
בואו נדבר על מאבק נחל האסי. וכבר העיניים הולכות לבדוק איך קוראים לי, ובאיזו אכסניה נכתבות המילים, והכל ידוע מראש, ונקבע על פי שם המשפחה, ומאיפה באת, ולאן אתה הולך בקיבוץ. וזה שוב עיירות פיתוח נגד קיבוצים, ישראל אחת נגד ישראל שתיים במאבק על המלכות השלישית, שכן רביעית מצדה לא תיפול. רק תגיד מי צודק, כי אם יש משהו שאנחנו אוהבים זה לקרוא מילים יפות שיגידו לנו שאנחנו צודקים, בצורה חלוטה והחלטית ויאללה מכות, כי אין אחרת.
צילום: דויד פרץ
במקרה של נחל האסי, כל היגיון טָבַע מזמן במים הכחולים, שכן מה שבעיקר שומעים כרגע זה את זמזום היתושו־בוטים המסתובב מעל פני השטח ומבקש רק קצת דם לקינוח הדבש. אם אפשר היה להמיר את כל חפירות המילים על האסי בחפירות חול ועבודות עפר, אזי כל הנגב היה השבוע מרושת מעיינות ונהרות איתן, ובמקום לטוס לאילת יכולנו לשוט אליה על גבי גונדולה.
בשורה התחתונה העניין ברור, הנחל הוא משאב ציבורי וככזה הוא צריך להיות פתוח לכולם כדי שהציבור יוכל לעשות בו כרע בעיניו.
הדיון סביב האסי כבר מזמן איבד כל קשר לחוקים ולמפות, אלא יושב על ביצה מבעבעת של תקיעת אצבע בעין. אז כן, יש מקרים שאבות עשו בוסר, ושיני בנים תקהינה. אם אנשי קיבוץ ניר דוד היו יוצאים מהנחל בזמן, פונים אל מידת הרחמים וההיגיון של אנשי העמק, מודים ואומרים נכון - היה פה אי־שוויון משווע, והגיע הזמן לתיקון שגם אם יש בו מידת אי־צדק לנו ולכם, בסוף אנו צריכים לחיות יחד.
אז יכול היה להיווצר שיח מצמיח. ראה מקרה ירוחם והמועצה האזורית רמת נגב, שאחרי שנים רבות של רטינה הדדית, עשו את הצעד המתבקש והחלו לתקן את העתיד באמצעות שינוי ההווה, ולא להיכלא בעבר. אך מי ששוכר לוביסטים וחברות שמירה, ומחזק את השער הצהוב, אולי עוצר את הזעם מלהיכנס כרגע, אבל מלבה את הגחלים שמבעירות אותו, וכשזה קורה זה נגמר באש.
לפני שני עשורים ביקרתי בקראקס בירת ונצואלה. התארחתי אצל אנשי הקהילה היהודית, שהתעקשו לאסוף אותי משדה התעופה המקומי. כשהגעתי אל העיר הבנתי מדוע התעקשו. המתחם שבו גרו אנשי הקהילה היה תחום בחומה, ובשער אימתני. לכל מתחם היו כמה שומרים, בכניסה ללובי של כל בניין היה שומר חמוש באקדח, והעשירים שבהם הוסיפו גם שומר לפני שער המעלית הפרטית שמגיעה היישר אל תוך הבית.
צילום: דויד פרץ
כשהבטתי החוצה מהמרפסת, הבחנתי שמתחת למגדל המפואר, ממש על חומות המתחם הגבוהות, הולכת ונבנית עיר של פחונים. הבטתי למטה וראיתי כמה ילדים משחקים. באותה דרך פלאית שבה אדם יודע כי הוא תחת מבטו של אדם אחר, הם הבחינו במבטי והרימו את ראשם. המבטים הצטלבו לרגע אחד, וכל מה שיכולתי לראות היה שנאה אפלה ויוקדת, זעם שקט ואימתני של מי שחש כי כל מסלול חייו נקבע מעצם לידתו בצד הלא נכון של החומה.
אתם לא מוטרדים מההמונים שצובאים על המתחם? שאלתי את המארחים. ״מטומטמים״, נפנף אחד מהם בידו, ״תן להם בירה מסובסדת, טלוויזיה מטומטמת והכל יהיה בסדר״. אתם באמת חושבים שזה מה שיחזיק אותם בחוץ? ״אם זה עבד מאה שנה, למה שזה לא ימשיך?״ גיחכו המארחים.
המצב בוונצואלה ידוע. הילדים שגדלו הצביעו כנגד העשירים והמסוגרים, המתחמים נפרצו, כל מי שהיה יכול עזב וברח לארצות אחרות, הכלכלה התמוטטה וונצואלה נמצאת במשבר החמור בתולדותיה. כולם הפסידו.
המאבק על האסי צריך לשמש שלט אזהרה בדרך לוונצואלה. המדינה הזו מכילה בתוכה כל כך הרבה אי־צדק, מורסות ועיוותים היסטוריים שיש לתקן ולפתור. אך כל עוד הישראליות תלך ותסתגר מאחורי חומות ושערי פוליטיקת הזהויות, התוצאה היא אחת - התפוררות האחריות הקולקטיבית, שותפות הדרך והערבות הדדית.
אם נמשיך להסתגר בקיבוצים מחשבתיים מאחורי שערים צהובים כאלו ואחרים, הרי נמשיך לראות את האחרים מעבר לגדר בשחור ולבן וללא גוונים, נישאר בסכסוך מתמיד ומחריף בין קיבוצמיגים לארסיים, חרדונים לחלילונים, מזרנים ואשכנחים, נמשיך לטנף ולזרוק זבל מילולי ופיזי ״כמחאה״ נגד האחרים, כשבחוץ תמיד יחכה מישהו לרגע המתאים כדי להיכנס פנימה ולהרוס הכל, זאת במידה שלא נהרוס את הכל בעצמנו קודם.
זו איננה קריאה ל״דוקי־חיבוקי״ מזויף, מאבקים הם דרך לצמוח כל עוד זוכרים שאנו בעסק הזה יחד. ואם כבר מתחדדים בכם ניבי הצדק, והאצבעות מתכווצות לאגרוף, ואתם חשים כי הנה לכם מאבק ששווה לנעוץ בו שיניים - בואו נדבר על המאבק לפתיחת נחל שורק. במקרה שלו, יש שיתוף פעולה בין אנשי הקיבוצים, המושבים ועיריית בית שמש, כדי ליצור פיסת טבע מטופח ויפה יחד. חפשו את אנשי המאבק על נחל שורק בפייסבוק, הוא לא פחות חשוב מהמאבק על נחל האסי. ואם האסי עושה לכם חשק להתווכח ולהפגין בלהט, ואילו הרצון לחדש את נחל שורק נגמר ב״נחמד״ שכזה, תשאלו את עצמכם מדוע.
השבוע הלך לעולמו גדי בן אלישע. אגדה שהתקיימה במציאות. מוזיקאי בחסד עליון, גיטריסט נדיר ובן אדם אדיר. איש מצחיק ורגיש, שטותניק ופילוסוף, עולם שלם של מיתרים, צלילים, צחוקים ורגשות. הכרנו בנעורינו בבאר שבע של שנות ה־80. גדי היה גדול ממני אך בשנה, אבל הכישרון שלו היה רחוק שנות אור מכולנו. המוזיקה זרמה כחמצן בדמו, כאילו נולד מהזיה שנרקחה במוחו של מכשף חובב רוק, אצבעות קסם שיכלו לעשות הכל על הגיטרה.
צילום: ברוריה קרני הדס
לכשעבר לתל אביב הוכר כישרונו, ודי מהר ניגן עם הגדולים והידועים - שם־טוב לוי, דני ליטני, פבלו רוזנברג, אריק סיני, שרון חזיז ורבים אחרים. גם אם שמו לא מצלצל לכם, כישרונו צלצל לכם בעשרות שירים, קטעי מוזיקה, סרטים ופרסומות. ממלא את העולם ביופי וברגישות מיתריו וצליליו.
עבודה או הנאה, את רוב לילותיו העביר גדי בנגינה על הבמות השונות. כך היה גם ב־30 באפריל 2003, כשמחבל בריטי מוסלמי פיצץ את עצמו בפתח מועדון הבלוז "מייקס פלייס" בטיילת תל אביב, רצח שלושה ופצע עוד 50, בינהם אחיו שאיבד את ידו, וגדי שניגן על הבמה ונפצע. הדבר הותיר בו את חותמו, אך היתה לגדי יכולת להפוך עצב עמוק לבלוז מזכך ומרומם, אם דרך נגינתו, תובנות החיים העמוקות, או באחד מאותם חיקויים או בדיחות, שבקעו ממנו והפכו כל רגע במחיצתו לחיים מהסרטים.
נפגשנו פעם בחתונה של חברה. גדי התחרע על הסלט המפונפן, ואז במבט עמוק ורציני אמר - ״וואלה, נבטים, זה טעים, כי יש לזה טעם של גשם״ והתפוצץ בצחוק המידבק שלו. צחקנו על עוד אחד מאותם משפטי ״גדי בן אלישע״, אבל מאז בכל פעם שאני אוכל נבטים, אני טועם רק את הגשם. להתראות, גיבור גיטרה, היה שלום, איש נדיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו