נפתלי בנט כשובר שוויון

משה כחלון ומפלגתו, כולנו, היו מהסיבות החשובות להקמת ממשלה יציבה שכיהנה את מלוא ימיה, מ־2015 ועד 2019, בהנהגת נתניהו והליכוד, ללא צורך או תלות באביגדור ליברמן ובתעלוליו. כחלון, יוצא חלציהּ של מפלגת הליכוד, ניסה את כוחו בהקמת מפלגת לוויין למפלגת האם, קצר הצלחה משמעותית וזכה בעשרה מנדטים. היתה זו מפלגת ימין שאיגדה בתוכה רבים שתומכים בכל ליבם בעקרונות ניהול המדינה על פי מפלגת הליכוד, אולם אינם יכולים לחצות את הרוביקון ולתמוך בליכוד ביום הבוחר.

הקולות הללו, תומכי רעיונות הליכוד שאינם מצביעים למפלגה זו, הם ההבדל בין יציבות פוליטית בהנהגת בנימין נתניהו לבין טלטלה מתמשכת המצעידה אותנו על פי תהום. מפלגת יאיר לפיד, שקרטעה סביב 11 מנדטים, ביקשה באמצעות גלריית גנרלים שליקטה - גנץ, אשכנזי ויעלון - לכנס את קבוצת הבוחרים הזו תחת כנפיה, והדבר כמעט עלה בידיה. אולם כשהגיעה לקו הסיום של שלוש מערכות הבחירות, קרסה והתמוטטה לשברים. מרכיבי האלטרנטיבה לליכוד - שחיברו בין התנועה האסלאמית ומפלגת בל"ד, המעניקה תעודות הוקרה למבקשים לרצוח יהודים בצאתם מהכלא, לבין גנץ ואשכנזי - לא יצרו את החיבור המתאים; אף שעד היום עפר שלח לא מבין כיצד התרגיל שרקח לא עלה יפה, ועדיין צועק כי היו לו 62 מנדטים ביד. אולם גם האלטרנטיבה שנוצרה באמצעות ממשלה פריטטית מוכיחה עצמה כבלתי יעילה. מרכיביה לא הצליחו למצוא את האיזון הראוי לפעולה משותפת, ובמקום זאת הם עסוקים בהכשלה הדדית יותר מאשר בקידום ענייני המדינה. נדרשת ממשלה אחרת.

המחשבה שכחול לבן, שהסקרים מנבאים לה כעשרה מנדטים, תבקש להעמיד את בני גנץ כראש ממשלה, היא פשוט חלום באספמיה. לא בגלל ההסכם ולא בגלל נתניהו. זה פשוט לא יכול להתקיים בפועל שהשרים יקבלו מרות מחסר כל גב פוליטי שאין מאחוריו יותר מאשר פלקט של מפלגה. לגנץ אין תמיכה מינימלית בציבור ובכנסת לכהונת ראש ממשלה. העימות המתמשך מול נתניהו וחוסר שיתוף הפעולה ביניהם, מחייב שהגיחוך הפוליטי הזה לא יבוא לעולם, והוא עתיד להיפתר בבחירות במהלך השנה הבאה.

ובינתיים, נפתלי בנט הפך לשחקן מרכזי שצועד לעבר שבירת השוויון הפוליטי ולביסוס שלטון הימין. הסקרים מצביעים על כך שחלק ממאוכזבי בני גנץ מצטרפים לבנט. אבל מנגד זכור לנו שהיה זה בנט שנכווה קשות מתעתועי הסקרים. לאחר שהקים את מפלגת הימין החדש עם איילת שקד, הללו הבטיחו להם לעיתים מספרים דו־ספרתיים של מנדטים, בפועל הם לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה.

אולם דווקא הכישלונות של בנט ושקד מצביעים על עוצמה לא קטנה. הפוליטיקה בחלקה היא אמנות ההתמדה וההתחשלות מול הכישלון. בנט לא נשבר וממשיך לחפש ללא לאות את המסלול שיקדם אותו להיות שחקן ראוי ומשמעותי שיתמודד על הנהגת המדינה - לא רק כחלק מקבוצת הדתיים הלאומיים, שכוחה מוגבל ומתוחם, אלא לפרוץ לקבוצות חדשות שימצאו ברעיונותיו בית פוליטי מתאים. הנדוניה שבנט מציע למחנה הימין תהיה יכולתו להפוך לשובר השוויון שינפץ אחת ולתמיד את החלומות של מחנה "רק לא ביבי".

השאלה הגדולה היא אם נפתלי בנט יצליח בבחירות הבאות לשחזר את הניצחון של 12 המנדטים שהביא בבחירות 2013, כשהוביל את הבית היהודי, זאת על בסיס של שילוב של קבוצות שלא היו קודם לכן בגוש הימין. אם כן, הוא יהפוך לכחלון החדש. מצד אחד תוקם ממשלה יציבה, ומצד שני, הניצחון הזה יחזק משמעותית את הצטרפותו לקבוצה הגדלה והולכת של הטוענים לרשת את מקומו של בנימין נתניהו - גדעון סער, ישראל כץ, ניר ברקת ואחרים. אולם אין ספק שקבוצה ראויה זו תעצור את נשימתה לפחות עד לבחירות 2025, כשתסתיים כהונת הממשלה הבאה - בסבירות גבוהה מאוד - בהנהגת בנימין נתניהו.