הגה הספינה הציונית

ממשלת ישראל ה־33 יוצאת לדרך. המטבע המקראי "גילו ברעדה" מדבר על תחושת השמחה וכובד האחריות בעת ובעונה אחת. הרבה כוונות טובות. הרבה אכזבות. חכמינו אמרו שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. גם לא ממו"מ קואליציוני.

לרגעים היה נדמה באולפן חדשות ערוץ 2 שהנושא המרכזי אינו השבעת הממשלה אלא המתנחלים והפלשתינים, או שמא בסדר הפוך. אם יש מניה בטוחה בפוליטיקה הישראלית, זה המו"מ המדיני. עושה רושם שהפרשנים ידברו על "פריצת דרך מדינית" גם בעשור הבא. חבל על הזמן. הפלשתינים לא מעוניינים. אולי למדנו משהו ב־20 השנים האחרונות.

ובכל זאת, ממשלה חדשה קמה בישראל. התרגלנו לדוש בעקבינו ימי חג. זכינו למה שלא זכו דורות, ולא זוכים כיום עמים רבים. הנאום הרגוע של ראש הממשלה נשמע כאנחת רווחה ארוכה שתודה לאל, המו"מ הקואליציוני מאחור, ואפשר לחזור לשיגרה. יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ' נשאה נאום חריף ומכובד. מי יודע, אולי תחזור תרבות הפולמוס לכנסת ולשיח הפוליטי.

לטעמי, אי הכנסת החרדים לממשלה היתה טעות, אבל כדאי לאחינו החרדים להירגע עם ההשוואות הקטסטרופליות. בסך הכל קמה ממשלה בלעדיכם. פוליטיקה. לא טיטוס ולא חמלניצקי. עולם התורה לא ייפגע. מצד שני, כדאי לערוך חשבון נפש ולנסות להבין כיצד נדחקתם החוצה. שנאת חרדים היא תירוץ קל מדי. לא התרשמתי שסיעות הבית היהודי ויש עתיד שונאות חרדים.

בנימין נתניהו נמצא שוב ליד ההגה של הספינה הציונית, אבל צוות הקצינים והמלחים השתנה לבלי הכר. הרבה מיכולתה של המדינה לפלס דרכה בינות לסערות, המתרגשות חדשים לבקרים, תלוי בנכונות השותפים להטות שכם, לוותר על האגו ולהתמסר לטובת המשימה העליונה של הנהגת המדינה. העם בישראל נושא עיניו אליכם ומתפלל להצלחתכם.