צפירת הרגעה מטאפורית נשמעה השבוע ברחבי ישראל. החרב הוסרה מהצוואר, אפשר להוריד מסיכות ולצאת מהמקלטים בכל האזורים. ניצלנו - פעם נוספת - מסבב נוסף של בחירות.
זה נהיה שגרתי כמו שמש באוגוסט. שוב משבר, שוב האשמות הדדיות ושוב פתרון ארעי שמציל את המצב ברגע האחרון. אך התופעה הזו היא הכול חוץ מדבר שגרתי, והיא זו שעומדת בלב השבר שבו מצויות הדמוקרטיה והפוליטיקה בישראל. ורטיגו מוחלט ומעוות, שבו התהפכו התפקידים, וצפירות ההרגעה שמבשרות את דחיית הבחירות נשמעות לא בלשכות הפוליטיקאים - אלא בבתי האזרחים.
כל אדם שעבר שיעור אחד של אזרחות בחייו, מכיר את הנוסחה הפשוטה שאמורה לאפשר למדינות להתנהל ולהתהדר בתואר דמוקרטיות: הציבור ניגש אל הקלפי אחת לזמן מה ושולח אל הפרלמנט את נציגיו. אלו, מצידם, אמורים לתפקד או לנסות לתפקד כשמעליהם רובץ השוט הציבורי, שיכה בהם בפעם הבאה בבחירות אם ייכשלו במילוי תפקידם.
אפשר להתווכח מי אשם ולמה ומתי כל זה קרה, אך ברור שבישראל הנוסחה הזו התהפכה. במקום שאיום בבחירות יגרום לנבחרינו לשבת רועדים ונוטפי זיעה קרה ברכבי השרד שלהם מאימת הפתק שידיח אותם מעבודתם, נאלץ האזרח לשבת מבולבל בביתו כשהוא מותש מאינספור ציטוטי בכירים והסברים פתלתלים על תיאטרון הבובות הפוליטי, וכל בקשתו היא - אנא, אל תשלחוני אל הקלפי. הריבון הפך לסטטיסט והציבור הוא לכל היותר רעש רקע לגחמות ולקטנוניות הילדותית של נבחריו.
היה אפשר לספוג את הכאוס הזה אם הסיטואציה היתה מנומנמת, אבל הכרעות כבדות ודחופות עומדות על הפרק. הסדרת האיזון בין הרשויות, עתיד יהודה ושומרון, הסכמי שלום וסוגיות דת ומדינה ראויים כולם למאבק פוליטי שעשוי לטלטל את המערכת. אך בין עקיצה של הליכוד להצהרה לוחמנית של כחול לבן, משתולל בחוץ משבר גלובלי שסופו לא נראה באופק, והוא מחולל שמות בכל מערכות המדינה ובחייהם של מרבית האזרחים - וכל זה לא חלק משום משוואה.
ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים ופחות מחודש לחגים, מצויים תושבי המדינה במבוכה, ואין ודאות בנוגע לדבר, פרט לכך שנמשיך לשמוע גם בשבוע הבא צד אחד בממשלה מסביר כמה שרי הצד השני הם דבר נורא. האופציה להיכנס לחדר ולהתחיל לעבוד לפחות עד שתחלוף המגיפה, אינה על הפרק; הרעיון לשרת את הציבור ולנסות להקל עליו לא נמצא על השולחן.
כמו פקיד עם קביעות, גם פוליטיקאי שבטוח מדי במקום עבודתו הוא יצור מועד לפורענות, ויראה בעצמו באופן בלתי נמנע בעל בית. קשה להימנע מהקלישאה בימים אלה: בעל הבית אכן השתגע, לרוחב החזית מצידה הימני ועד הקצה השמאלי. לתשעת מיליון האזרחים שהיו פעם הריבון ולכודים בסחרחרת הזו נשאר רק להביט בעיניים המומות במי שאמור לחשוש מהם אך משום מה הם חוששים ממנו, ועד שהמשוואה לא תחזור למצבה הטבעי, הם ימשיכו לצפות בתיאטרון האבסורד הזה ולחכות בסבלנות לצפירת ההרגעה הבאה.
