הדם על הידיים של כולנו

מחר נקרא בבתי הכנסת את פרשת עגלה ערופה, שבה מקבל הציבור אחריות על פשע שבוצע בתחום היישוב.

הזקנים מניפים את ידיהם ואומרים באירוניה מסוימת: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. על כולנו להניף את הידיים מעל נחל זורם, לא רחוק מאילת. יש דם על כפות הידיים של כולנו.

אני נאלמת. לצרחה שצרחתי בלב אין מבנה תחבירי. ואין הורה בישראל, אבא או אמא, שהדם שלו המשיך לזרום אחרי ששמע את החדשה הרעה מאילת. אין הורה שלא נעמד במקום, מבט תקוע באוויר, והצטמרר, מה אם זו היתה הבת שלי. וכן, מה אם זה היה הבן שלי.

בנים מקבלים הכוונה מבלבלת, אכזרית. 2 מיליון צפיות בתוך יומיים גרף השיר החדש של סטטיק, בן־אל ואנה זק, טינופת ביבים שמסבירה לילדים בני 6 ששרים אותו על מערכת היחסים האידילית בין גברים לנשים: "כולם בבגד ים וגופיות, הבנים מראים ת'קוביות, והבנות חמות כמו עוגיות, יאם יאם, כולך עוגייה חמה קוקי, תנור, נפלת פה על כריש חושלוקי, ברור". הנערה היא עוגייה שסבבה לחטוף (כי היא חמה), פרח שאתה רוצה לקטוף (עומר אדם), או סתם אחת שרצתה את זה.

אסור לגעת במישהי נגד רצונה, שלושה סימני קריאה, אבל הסכמה לא מספיקה. כמו שלא מספיק שגיל הנערות שאיתן שכב הזמר המפורסם יהיה חודש יותר מהגיל החוקי. הסכמה, אמיתית או מדומה, לא יכולה להכשיר פיגוע נגד הנפש כמו זה שאירע באילת. יש ממד של שיקול דעת אם מדובר בהתנהגות סבירה, אם המעשה לא נוגד את צלם האדם. גם אם הנערה הסכימה, גם אם היא יותר מהגיל הפלילי, יש דברים שלא עושים. המשימה היא לחנך את הבנים להתייחס בקדושה לאישה, ולהתייחס בקדושה למיניות (אלו שני דברים שונים ומשלימים). ללמד שאישה אינה חפץ וללמד שיחסי מין הם חלק ממערכת של חברות, תקשורת ואינטימיות. להסביר שחובה לדעת מה שמה וגם מה שלומה. לחנך שאישה היא לא בית שימוש ציבורי, ושסקס אינו דומה להתפנות בשירותים.

ולבסוף, אין מספיק שוטרים במדינת ישראל כדי למנוע אונס קבוצתי, אבל יש 9 מיליון שוטרים ושוטרות ללא מדים. צריך לדבר בשבח ההתערבות, ליצור קוד מוסרי שקורא לרוץ אל זירת פשע ולהתערב, לא לברוח ממנה. מי שעוצר רֶשַׁע הוא גיבור. מי שעומד מנגד הוא מנוול. אתה, שלא השתתפת ברצח הנפשי של הנערה, אבל היית בסביבה ואולי שמעת: למה לא נזעקת להצילה? גם ידיך שפכו את הדם.