אם כל חטאת

זוג שמחליט להביא חיים לעולם, צריך להביא בחשבון שהוא יצטרך ממש לגדל את הילד. כן־כן, גם להיות איתו בבית. אפילו כשהתינוק כבר בן חצי שנה. גם בן שנה. לפעמים בגיל שלוש. ומי יודע, אולי אם תפרוץ מגיפה אז אפילו שנה שלמה, לסירוגין.

מביאים ילד בגלל פנטזיה על רכב משפחתי. מתוך "אימהות עובדות"

הורים שמביאים ילדים לעולם מתוך הנחה שבגיל שלושה חודשים יכניסו אותם למעון שנגמר בכל יום ב־16:00, ויוצאים לחופש רק באותם שלושה שבועות באוגוסט - אני חוששת שכדאי שיחשבו שוב עד כמה הם מעוניינים להיכנס למעגל התובעני הזה שנקרא הורות, ומדוע.

הקורונה הפכה לנייר לקמוס שלנו עם עצמנו במגוון תחומים, ואחד הקשים שבהם הוא ההורות. הבנתי את זה ככל ששמעתי יותר הורים נאנקים סביבי ברחוב וברשתות החברתיות תחת העול הכבד של שהייה עם ילדיהם. לא מדובר בתלונות הרגילות של הקיץ נוסח "אוי אוי אוי, אני בעבודה והוא בבית", בואו - אתם בבית.

האם גדל כאן דור של הורים שלא יודע לחנך, למשמע, להעסיק וללמד את הילד להעסיק את עצמו? הורים שלא לומדים או משחקים עם הצאצא, וגם לא נהנים פשוט לשהות במחיצתו, ובכל זאת מתעקשים להביא יותר ילדים ממה שהם עצמם מסוגלים להכיל?

כאשר שוחחתי עם חברות לא ישראליות שחיות מעבר לים, הבנתי שממדי הסבל בהישארות עם הילדים הם מאפיין ישראלי מובהק. נכון, אנחנו מדינה מערבית עם שיעור ילודה גבוה יותר מאשר בשאר מדינות העולם המערבי. מקובל לשייך את הנתון הזה לשואה, למסירות הנפש למען העם ולחרדיות שמשדרגות את הסטטיסטיקה. מאמרים אקדמיים רבים נכתבו על כך שבישראל סופרים את האישה בעיקר דרך הרחם שלה. אז באופן לא אקדמי, משיטוט בארץ, יצא לי לפגוש כמה דגמים - הרי לכל מגזר יש מספר סף משלו: משפחה דתית לא תחלום לפרוש לפני שהביאה את הרביעי לעולם; במשפחה חרדית המספר נע בין שישה לשמונה; משפחה חילונית תתלבט בין השני לשלישי, וגם המיקום הגיאוגרפי עושה את שלו. אבל מי באמת מעז לשאול את עצמו האם הוא נועד להיות הורה?

הורות היא המקצוע הקשה בעולם. החשוב, הקריטי, הקדוש - כן, קדוש! זה שמשפיע בכל אמירה וקריצה. הורים שלא לוקחים את עצמם מספיק ברצינות נוטים לומר שמורה זה המקצוע המכריע בעולם. אני חוששת שלא כך.

אני אישה, אתמקד בנשים: סיור בקטלוג של אימהות ממוצעות מגלה לי את זאת שמתייחסת לילדים כמו אל תכשיטים - מדמיינת את עצמה בהיריון, ואיך כולם יגיבו, ואיך זה ייראה ברכב המשפחתי החדש. האם היא מדמיינת מה יהיה בשנים שאחרי? כיצד התא המשפחתי יתפקד? האם אותה אחת תחשוב פעמיים חמש שנים אחרי, כשאת הפנטזיה על הרכב המשפחתי תחליף פנטזיה אחרת, והיא תשכור מטפלת להחליף אותה בארוחות הצהריים ובהשכבות?

באותו קטלוג יש אמא לשבעה ילדים שנמצאת בהיריון עם השמיני, ומגלגלת בראש רעיונות לשם המפוצץ של הילד הבא; גם היא מתרגשת מהתרחבות המשפחה ומדמיינת את בית ההחלמה שאליו תצא מבית היולדות; פחות את תחושת הצפיפות של ארבעה ילדים בחדר אחד, כולל מתבגרים. לא יצא לה לשאול את הבעל אם הוא עדיין רוצה את ה־12 שעליהם סיכמו כשנישאו לפני 14 שנה; ויש גם גרושה, שנלחמה על משמורת למען היציבות של הילדים - טוב, אולי גם בשביל הכסף - ובשביל הדימוי של אמא לביאה, ובפועל הממון הולך על בייביסיטר ואת הילדים היא דוחפת לאבא כל אימת שהוא מסכים.

נכון, יש הרבה אחרות. ואחרים. אולי המיעוט הצווחני משמיע קול חזק מדי. אבל גם בישראל הוולדנית, הגיע הזמן שאנשים בוגרים יקבלו אחריות על ההורות שלהם, או שלפחות ישאלו את עצמם: האם באמת הורותנו אומנותנו? ואם לא, למה בכוח?