בשורת השלום העממי

הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות מביא איתו בשורה שלא ראינו בהסכמים קודמים: התלהבות ושמחה עממית כנה מהולה בהזדמנות לפריצת דרך חברתית, תרבותית ודתית, שתשנה את תפיסתנו לגבי הדרך להגיע לחיים בשלום במזרח התיכון.

שנים מדברים על החלפת הדיסקט שהתקבע כאן על ידי ארגונים כמו "שלום עכשיו" או פרדיגמות כמו "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס. אלה בטוחים שהדרך לשלום כרוכה בהפיכת המזרח התיכון לשלוחה אירופית מנותקת, המתעלמת מהמאפיינים הלאומיים, התרבותיים והדתיים של ישראל ושל שכנותיה. הנחת היסוד החילונית־ליברלית של מובילי תהליך השלום היא הסיבה לכך שכבר 30 שנה אומרים "שלום עכשיו" - והוא עדיין לא מגיע.

עם הזמן, הם גם התרגלו שהשלום הוא הטריטוריה שלהם. פרמיירה לדוקו בפסטיבל, פאנל בכנס אקדמי, מפגשי אינטלקטואלים בחסות קרנות וארגונים אירופיים. השלום היה עסק משגשג של חוג הסילון. ההסכם עם האמירתים מביא רוח אחרת: שלום עממי שסוחף התלהבות עממית - ומנגד סוחט תגובה צוננת של אנשי תעשיית השלום. אפילו את התענוג שבפינוי כמה התנחלויות לא העניק להם השלום הזה. "מי צריך שלום אם אנחנו לא שולטים בו".

ההסכם עם האמירתים מציג אופק של שיתופי פעולה כלכליים וטכנולוגיים, אבל דומה שהוא מתיישב על בסיס תרבותי. כל צד מכבד את זהותה של המדינה השנייה. האמירתים לא מציבים סימן שאלה על ישראל כמדינה יהודית, וישראל לא מסתערת עליהם עם אירופה בשביל "מודרניזציה", כלומר "מערביזציה". לאמירתים חשוב, בין היתר, שיתאפשר להם לבקר בהר הבית, וישראל מברכת על כך.

שנית, מדובר בהסכם שמבין לעומק את הבעיה הפנים־מוסלמית. לא עוד התייחסות חד־ממדית לעולם הערבי כמקשה אחת, אלא הבנה שלישראל יש תפקיד חשוב באיחוד הגורמים המתונים באסלאם, מול הקיצוניות האיראנית ושלוחותיה בחיזבאללה וחמאס. במוקדם או במאוחר יבינו גם המתונים הפלשתינים שהאינטרס שלהם הוא להצטרף לציר הישראלי־סוני, ולא להמשיך לשאוף לחיסולה של המדינה היהודית יחד עם איראן.

בימים האחרונים הביעו האמירתים ברשתות החברתיות התלהבות רבתי מההסכם. ההזמנה של עומר אדם ומירי רגב, והדחיפה למרכז הבמה את הקהילה היהודית באיחוד האמירויות המונה כ־1,500 איש, מסמלת, יש לקוות, את הבאות. לא במקרה מדובר דווקא בעומר אדם ובמירי רגב, המייצגים את הציבור הישראלי הגדול שמוצאו בארצות ערב. גם בסמוך להסכם עם ירדן היו אלה זהבה בן ושרית חדד שהוזמנו להופיע ברבת עמון. מבחינת הציבור המזרחי והמסורתי, עיר כמו דובאי היא יעד תיירותי קורץ, וההשתלבות במרחב המזרח־תיכוני היא אפשרות מעשית. זה כבר המצב ביחס למרוקו, שיש לקוות שתהיה הבאה בתור לקדם נורמליזציה.

"קונפליקט בין צדדים יכול להיות כמו בסרט 'אווטאר', אבל הוא יכול גם להתקיים בין צדדים שיש להם מהות משותפת, ואז גם יש לו סיכוי להיפתר", כתב הפילוסוף מאיר בוזגלו. יש לנו הרבה מן המשותף עם שכנינו הערבים, מבחינה דתית ותרבותית, היסטורית ואזורית. המשותף הזה נזנח במשך השנים בעקבות ההיסטוריה המדממת שלנו. ההסכם עם איחוד האמירויות מסמל תיקון אפשרי, שפותח פתח לעתיד טוב יותר.