בנט לוקח סיכון
,עודכן
אחד מבסיסי המצביעים החשובים של טראמפ, כידוע, הוא הזרם האוונגליסטי, שמיליוני מאמיניו קנאים לרעיון שארץ ישראל ניתנה למשמרתו של עם ישראל עד בוא המשיח (הנוצרי). כשרעיון החלת הריבונות החל לקרום עור וגידים, היו אלה נציגי המגזר הדתי־לאומי בהתנחלויות (מועצת יש"ע) שפעלו בחשאי מול גורמים אוונגליסטיים כדי לטרפד את המהלך. הרציונל שלהם היה ברור: הסיפוח מחבל ברעיון ארץ ישראל השלמה ומקדם את פתרון שתי המדינות. האוונגליסטים נבהלו, השתכנעו ורמזו לטראמפ לחסל את המהלך בעודו באיבו. הוא אכן עשה זאת, אולי משום שחשש לאבד את מעוז התמיכה החשוב הזה בשנת בחירות.
מוזר ככל שזה יישמע, עם פרסום הסכם השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, דווקא נציגיו הפוליטיים של אותו מגזר שפעל בחשאי נגד החלת ריבונות, החלו פתאום לקונן עליה. נציגי ימינה, אשר התבטאו בגלוי נגד רעיון הסיפוח, שקעו לפתע באבל גדול, כאילו נלקחה מהם הגאולה עצמה.
המהפך הערכי החד והמפתיע הזה של נציגי ימינה, הצליח לבלוט לרעה גם בתוך שנה מורכבת ורבת תהפוכות, שבה פוליטיקאים משנים את עמדותיהם חדשות לבקרים. העיתונאי עמית סגל פנה ברשת ישירות לח"כ בצלאל סמוטריץ' ותמה כיצד זה מבכה את אותו הסיפוח שרק לפני כמה שבועות התבטא נגדו נחרצות. גם איילת שקד נאלצה לזייף אכזבה על הסיפוח האבוד, וישבה בחיוך קפוא מול הפרשן אהוד יערי ששיבח את הסכם השלום - בעוד היא נדחקת למכור סחורה פגומה של צער על מהלך, שאך לפני זמן קצר המפלגה שלה יצאה נגדו.
ידו המכוונת של בנט ברורה מאוד במהפך האידיאולוגי הזה של ימינה. כשמביאים בחשבון את ההתבטאויות שלו בכל הקשור לטיפול בקורונה (הממשלה כשלה, הממשלה נכשלת, הממשלה היא כישלון) וכעת גם את התמרון לגבי הסכם השלום, ברור לחלוטין שהטקטיקה שהוא בחר בה היא להיות יותר לפיד מלפיד עצמו.
בנט הממלכתי נעלם, ובמקומו נולד פוליטיקאי חדש, בועט, כמעט פרובוקטיבי, שעמדתו הערכית היא אחת: להיות בעד הנגד ונגד הבעד ככל שזה קשור לנתניהו. המאבק האמיתי של בנט הוא בעצם מול לפיד - מי יצליח להיות האופוזיציונר הכי בוטה ורועש נגד ראש הממשלה, כששניהם מתחרים, ובעיקר על הקולות של מאוכזבי גנץ.
הסקרים מראים שההחלטה הטקטית הזאת של בנט היא סחורה מבוקשת, ואין ספק שאם תיערכנה בחירות בזמן הקרוב, בנט יקטוף את פירות המהלך. זו בשורה טובה לימין, משום שהמשחק המשמעותי והדרמטי על הובלת המדינה בעשור הבא או בעידן שלאחר נתניהו - מתנהל במגרש הימני. השמאל לא הצליח להעמיד חלופה רעיונית או מנהיגותית, ואפילו מועמד המרכז הפופוליסטי האולטימטיבי לא מצליח להתרומם כאלטרנטיבה רלוונטית, גם לא מעמדה של יו"ר אופוזיציה.
אלא שבטווח הארוך והאסטרטגי בנט לוקח סיכון. ככל שהוא מקצין את הרטוריקה נגד נתניהו, כך הוא מאבד את אמינותו בקרב תומכי הליכוד, אותו בייס עמוק שאליו הוא נושא עיניים כבר כמה שנים.
