אני מאשים גם את השופטים

כאזרח אני מזועזע, כמשפטן אני מתבייש. חפשו באינטרנט "מעצר דוד ביטון" וצפו בסרטון. שני שוטרים מתנפלים על אזרח ללא מסיכה שהתמהמה בהצגת תעודת זהות, מחשמלים אותו ב"טייזר", מפילים אותו, ובהיותו חסר אונים, ממשיכים לחשמלו ולהכותו באגרופים ובמכשירי הטייזר הקשיחים. לסרטון פסקול מצמרר: האזרח נאנק מכאבים, ועד ראייה קורא: "שוטר! די! הרגתם אותו ממכות! הוא מראה לכם תעודת זהות! כולו דם!!!". קריאותיו נופלות על אוזניים ערלות, והבריונים במדים ממשיכים לחשמל ולהכות. האזרח נזקק לטיפול בבית חולים, עם פגיעות בארובת העין, בראש ובשאר חלקי הגוף, וסבל מחולשה ומהקאות, שלא מנעו מהשוטרים לקחתו מבית החולים לבית המעצר, ללא רחמים, בטענה השגורה בפי שוטרים שתוקפים אזרחים: האזרח תקף את השוטרים. מכאן להליכי המעצר - כרוניקה של תקיפת אזרח שמוצגת כתקיפת שוטרים:

1. שישי 03.07.20 האזרח הוכה קשות ונעצר.

2. מוצ"ש 04.07.20 דיון בבקשה להארכת המעצר (כשניתן לחקור בלי לעצור) בבית משפט השלום תל אביב. המשטרה כהרגלה הציגה דו"ח סודי, גם במקרה של מסיכה. הסנגור טען שלפי הנוהל, המשטרה צריכה להציג את הסרטון שצולם במצלמות השוטרים. המשטרה התחמקה בטענה שלא הספיקה. הסנגור טען שיש סרטון נוסף, שצילם עד ראייה, שהשוטרים תפסו את הטלפון שלו, וביקש להציגו. המשטרה סירבה בטענה המוזרה כי "בטלפון עצמו בוצעה העבירה"... הסנגור תיאר את מצב החשוד, המקיא לאחר זעזוע מוח. מכיוון שהותקף וכבר נחקר, ביקש לשחררו. השופט צור בהחלטה המאכזבת הראשונה: "מדובר במקרה, יש לומר, מצער של אי חבישת מסיכה בתקופה זו של קורונה, לצד סירובו של החשוד להזדהות בפני המשטרה", והאריך את המעצר.

3. הסנגור הגיש ערר למחוזי תל אביב וביקש לצפות בסרטון העד. המשטרה טענה שאי אפשר לחלוק על סרטון המשטרה, אך גם אותו לא הציגה. השופטת בן ארי בהחלטה מאכזבת שנייה מ־05.07.20 החזירה את התיק לבית משפט השלום.

4. בדיון השני בבית משפט השלום ב־05.07.20, המשטרה הסבירה שהתנגדה להצגת הסרטון שצילם חבר של החשוד מחשש שנערך; ושוב לא הציגה אף אחד מהסרטונים. השופטת יהב בהחלטה מאכזבת שלישית הורתה על מעצר בית עד 08.07.20 עם הגבלות, ערבויות והפקדת מזומן. המשטרה ביקשה עיכוב ביצוע ההחלטה להגשת ערר שמעולם לא הגישה, והשופטת יהב בהחלטה מאכזבת רביעית שלחה את האזרח לליל מעצר נוסף.

5. הסנגור אייל אבולעפיה הגיש ערר למחוזי וציין שהסרטון הופץ באינטרנט ולכן המשטרה לא הגישה ערר וביקש מבית המשפט לצפות בסרטון ולבטל את תנאי השחרור. השופטת בן ארי בהחלטה מאכזבת חמישית, מ־06.07.20, דחתה את הערר, סירבה לצפות בסרטון ולא הורתה לבימ"ש השלום לצפות. מעצר הבית בוטל, אך הערבויות נותרו.

6. ניתנה לבית המשפט העליון הזדמנות לתיקון המעוות, בערר שהגיש הסנגור. השופטת ניסתה לשכנע את המשטרה להסכים לביטול תנאי השחרור: "למה לכם שאכתוב זאת?... אין לו הרשעות קודמות. מעצר משך ארבעה לילות יכול להוות לו טראומה. האם זה התיק לכתוב בו החלטה עקרונית?". תשובתי המוצעת: כן! אך השופטת וילנר בהחלטה מאכזבת שישית, מיום 19.07.20 ביטלה את רוב תנאי השחרור בהסכמה ונמנעה מההחלטה העקרונית המתבקשת: לשמירת חירות האדם, השופטים חייבים לצפות בסרטון!

לסיכום: ארבעה שופטים בשלוש ערכאות כתבו שש החלטות מאכזבות. לא היתה עילת מעצר, כמוכח בסרטון, אך השופטים סירבו לצפות בו. לכאורה, חוסר יעילות. למעשה, השופטים מגוננים על הלכה רעה, שמאפשרת למערכת לעצור אלפי אנשים בשנה בהתבסס רק על דברי המשטרה, בלי שהם עצמם טורחים להתייחס ברצינות לטענות הסנגורים ולראיותיהם. לכאורה היעילות רומסת את הצדק יום־יום. אך האומנם יעיל לעצור חפים מפשע?

פרופ' בועז סנג'רו הוא מייסד האתר "ביקורת מערכת המשפט הפלילי"