"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

במשותפת פספסו הזדמנות להנהיג

,עודכן

בחברה הערבית מתנהל כבר כמה שבועות שיח עכור של שנאה וגזענות סביב העמדה הדתית והחברתית ביחס לקהילת הלהט"ב. החרם על טחינה אל־ארז וחוק טיפולי ההמרה מסעירים את הרשתות החברתיות והעיתונות בשפה הערבית, וחושפים פערים עמוקים בתפיסות החברתיות, ובמידה רבה, גם אי־אמון בהנהגה הפוליטית.

הדיונים סביב חוק טיפולי ההמרה המחישו עד כמה חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, נציגי ארבע המפלגות, חלוקים בדעותיהם. יו"ר הרשימה, איימן עודה, ושני חבריו לסיעה, בחרו להצביע בעד החוק, מה שתייג אותם בקרב חוגים שמרניים כמי שמעודדים תופעה "מסוכנת". על אף ניסיונותיו של עודה להסביר את פרטי החוק ולנמק את הצבעתו, דבריו נפלו על אוזניים ערלות, ואם להודות באמת: כשחלק מהאגפים האולטרה־שמרניים בחברה הערבית מגדירים את חברי קהילת הלהט"ב כ"בני מוות" - תנאי הפתיחה קשים. לפי הדיווחים, קיבלנו הדגמה מחרידה בנמל יפו.

למרות השותפות הפוליטית ו"האחדות הלאומית" בין חד"ש לבין התנועה האסלאמית הדרומית, העימות לא איחר להגיע. עודה הותקף, ותומכי התנועה האסלאמית לא חסכו ציטוטים מהקוראן וכתבים אחרים כדי להצדיק את הרע מכל לחברי קהילת הלהט"ב. אבל הבעיה האמיתית של אנשי התנועה האסלאמית היתה הצורך שלהם להתגונן מול הביקורת על עצם ריצתם לכנסת עם מפלגה חילונית ומתקדמת כמו חד"ש.

שתי המפלגות האחרות החברות ברשימה המשותפת, תע"ל בראשות אחמד טיבי, ובל"ד, מי שרואים את עצמם כחילוניים ומגיני זכויות האדם והאזרח, נעדרו מהדיון הציבורי ומההצבעה על החוק. אחמד טיבי, רופא במקצועו, מילא את פיו מים בתקופה הזו, ונעלם מהרדאר התקשורתי, באופן שסותר את משנתו ואת התנהלותו מאז שנכנס לחיים הפוליטיים.

אבל ההפתעה הגדולה הגיעה מבל"ד, שחרתה על דגלה את זכויות הפרט והחופש האישי של כל אדם. ח"כ היבה יזבק, שמגיעה מרקע של עבודה סוציאלית, לא רק שנעדרה מהכנסת אלא סירבה להתראיין ולהתבטא, לא בעד ולא נגד. כעבור שבוע שהתאפיין בשיח קשה מאוד בחברה הערבית, כתב יו"ר המפלגה, ד"ר מטאנס שחאדה, פוסט ובו התנצל על עמדת המפלגה, תקף את עודה, וטען כי במבחן הזה המשותפת נכשלה משום שלא ניהלה דיון מקדים.

בנקודה זו שחאדה צודק. למרות המחלוקות, הציבור הערבי עדיין ממתין למוצא פיהם של נציגיו בכנסת, שנכשלו כאשר לא ניהלו שיח פנימי ביניהם, וטעו כאשר לא ניסו לנתב את השיח הזה לדיון על זכויות הפרט בחברה, על סובלנות, ועל הכרת האחר. המורכבות ידועה, וכן הדילמות הפוליטיות, התקשורתיות והתרבותיות של הח"כים הערבים. אבל הבריחה מהדיון הזה, בעיקר לנוכח שיח השנאה שהתפתח, היא בריחה מאחריות ומהנהגה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר