"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

פתאום כולם שוחים נגד הזרם

,עודכן

פעם כאשר היית שואל אדם איזה רושם הוא היה רוצה לעשות, הוא היה אומר משהו בסגנון "חכם", "נחמד" או "הגון". היום כל אחד רוצה להיות "מיוחד", ולא סתם: מיוחד לפחות כמו המיוחדים שאנחנו אוהבים להעריץ לאחרונה. התאהבנו באנשים ייחודיים, גם אם, בינינו, אין תוכן רציני ל"ייחודם".

בשבועות האחרונים הנטייה הזו נושכת את עצמה בישבן: מרוב הערצה לשוחים נגד הזרם, התחלנו לשחות אחריהם. מה זה חשוב אם נטבע בסוף, העיקר ששחינו נגד הזרם. כך לדוגמה, ולא מתוך עניין לשמוע עמדה שונה ולהרחיב דעת, אלא מתוך חיבה לצהוב ולפרובוקציה, התקשורת מעניקה במה נרחבת למי שקביעותיו לגבי הקורונה הוכחו כשגויות, ויתרה מכך - מטעות. מסריו עלולים לסכן? זה לא משנה; הוא "שונה", אז הוא שווה זמן מסך.

כך פרצה דמות נוספת לחיינו בשבועות האחרונים: ח"כ יפעת שאשא־ביטון, יושבת ראש ועדת הקורונה של הכנסת. עד לפני דקה פליטת מפלגת כולנו (זוכרים?), ומעתה כוכבת רוק פוליטית: ראיונות מפרגנים וטורי דעה מחמיאים. ולמה? כי היא "הולכת נגד". עם יד על הדופק, בעימות מול ועדת הכנסת בראשות שאשא־ביטון ועמדת הממשלה בראשות נתניהו, לפי מה רובנו בוחרים במי לצדד? פתיחת חדרי הכושר או אישור ישיבה בחללי הסעדה סגורים - טוב או רע למאבק בקורונה? הנתונים, ככל שיש כאלה אמינים, ממילא לא נגישים לכולנו, וכמו שראינו, חלקם לחלוטין נתונים לפרשנות. מבלי לנקוט עמדה לכאן ולכאן, דומה שהחיבוק שקיבלה שאשא־ביטון לא נבע מהערכה מושכלת להחלטות עצמן, אלא בעיקר מכך שהיא "הלכה נגד הממשלה המנופחת" או "התמרדה".

לכאורה, הדגמה מרשימה לחשיבות הכנסת כמפקחת על הממשלה, אבל בפועל מתגנבת התחושה שללא קשר לתוכן ההחלטות, עצם קבלתן כהחלטות לעומתיות לממשלה - עוררו את ההתרגשות ואת האהדה. זה לכאורה גם מעצים: מעלים על נס אישה שנלחמת כמעט לבדה מול הממשלה הגדולה והחזקה (אני בעד), אבל בפועל זה מורכב הרבה יותר. המשמעות היא התבססות של תרבות־נגד פוליטית. מהיום כל פוליטיקאי שירצה להשתזף באור הזרקורים יהיה שאשא־ביטון, יתמרד, סתם ככה, גם אם אין סיבה, רק כדי לזכות בעוד כמה נקודות. החלטות לא אחראיות עלולות להתקבל רק כי זה עושה רעש; לא על בסיס עובדות, אלא על בסיס תחרות פופולריות.

אם בכוונתנו לנצח את הנגיף הזה, או בכלל לחזור להיות חברה שפויה, אולי שווה להיגמל מ"אם זה הולך 'נגד', זה כנראה נכון". התנגדות ולעומתיות הן לא אינדיקציה לצדק. זו המדינה ואלה החיים שלנו שעל הכף, לא תחרות בין קבוצות חברתיות בבית ספר תיכון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אופיר דיין

אופיר דיין היא חוקרת ב־INSS ומחברת הספר "אינתיפאדה על ההדסון"

כדאילהכיר