צפון קוריאה מותחת את החבל

צפון קוריאה הרגילה אותנו לרטוריקה אלימה. אמנם מאז הפסקת המלחמה ב־1953 החליפה פיונגיאנג שלושה שליטים, אבל כיאה למנהיגים בני אותה שושלת - האסטרטגיה אינה משתנה. מדיניות של הסלמה היא הבחירה הטבעית של צפון קוריאה, ובבתי ספר ליחסים בינלאומיים יכולים שליטי המדינה המבודדת ללמד אותנו פרק בנושא "כיצד יוזמים משברים". ובכל זאת, דומה שכעת פיונגיאנג, לפחות רטורית, עוברת כל גבול.

מישהו זוכר מתי איימה מדינה במתקפה גרעינית נגד ארה"ב? קים ג'ונג און, המנהיג הצעיר שירש את אביו קים ג'ונג איל בדצמבר 2011, רוצה להוכיח למפלגתו ולבני עמו שהוא אכן הבן האמיתי, ובשבוע האחרון הוא העלה את הרף: מעבר לאיום הישיר נגד ארה"ב, ביטלה צפון קוריאה גם את הסכם הפסקת האש עם דרום קוריאה (וסגרה את "הקו החם" שהיה לה עימה מאז 1971 למניעת משברים) ואת הסכם הפיוס ההיסטורי מ־1991, המחייב את שתי השכנות לחפש תמיד פתרון בדרכי שלום. פיונגיאנג גם משדרת לאחרונה בטלוויזיה הממלכתית, כמעט ללא הפסקה, מצעדים צבאיים וביקורים של ההנהגה בבסיסים. ביום שישי צולם קים ג'ונג און סמוך לגבול הימי, שם הצהיר כי ארצו מוכנה ל"מלחמה כוללת".

מבחינת פיונגיאנג, הקשחת הרטוריקה באה בתגובה להרחבת הסנקציות על צפון קוריאה,

שעליה החליטה פה אחד מועצת הביטחון של האו"ם, כולל ידידתה היחידה של צפון קוריאה, סין. הצפון־קוריאנים שכחו להזכיר כי החרפת הסנקציות היא בתגובה לניסוי הטיל הבליסטי בדצמבר והניסוי הגרעיני בפברואר (השלישי במספר).

סביר להניח שגם הפעם לא תגלוש האלימות המילולית למערכה צבאית. ובכל זאת, במערב מודאגים. יש לזכור כי מאז 1953 יחסי צפון קוריאה ודרום קוריאה יודעים עליות ומורדות, ובדיוק כפי שחתימת הסכם אי האלימות בין המדינות ב־1991 לא הביאה לשלום המיוחל, כך גם לא הביא העימות האלים של נובמבר 2010 (ירי ארטילרי של הצפון לעבר האי יאונפיונג שבחלקו נמצא בשליטת דרום קוריאה) למלחמה של ממש.

במערב מעריכים כי המצב היום בחצי האי הקוריאני הוא החמור ביותר מאז מלחמת קוריאה ב־1953, גם אם קשה להאמין שצפון קוריאה באמת תתקוף את ארה"ב בנשק גרעיני (מאחר שמבחינתה מדובר במעשה התאבדות). מעבר לכך, גם אם צפון קוריאה הצליחה להגיע להישגים של ממש בתחום הגרעיני־צבאי, טרם ברור אם באמת יש לה היכולת לשגר ראש נפץ גרעיני לארה"ב.

צפון קוריאה הרגילה אותנו להתנהגות בלתי רציונלית בעולם המושגים שלנו, אלא שהפעם יש נתון חדש שנכנס לתמונה: חילופי הדורות בהנהגת המדינה. קשה מאוד להעריך כיצד הדור החדש - בצבא ובמפלגה - ינהל את המשבר הנוכחי. מבחינתה של צפון קוריאה, הסלמה היא האמצעי היעיל ביותר להפעיל לחץ על הקהילה הבינלאומית, בעיקר לפני חידוש שיחות הגרעין. זה המנוף שיש בידיה כדי להשיג הטבות מהמערב (מזון, אנרגיה, סיוע כספי) תמורת ויתורים. הפגנת שריר ושידור למערב כאילו "בעל הבית השתגע" הם הדרכים הטובות ביותר לצבור עוצמה מסביב לשולחן המשא ומתן, ובעיקר לחזק את מעמדה מול וושינגטון.

מנהיגה הצעיר של צפון קוריאה גם מבקש לבחון את עצביה של נשיאת דרום קוריאה החדשה, פארק גון־היי, שהושבעה לתפקיד ב־25 בפברואר. באותה הזדמנות נזכיר כי גם לסין, שלה חלק חשוב בריסון פיונגיאנג, הנהגה חדשה. ג'ונג און סידר לעצמו ולחבריו החדשים סטאז' מדיני מכובד.

אפשר להעריך שלא תפרוץ מלחמה. המצב הנוכחי מתאים לשחקנים אזוריים רבים. סין לא רוצה באיחוד קוריאה, מאחר שהדבר ישחק לידי וושינגטון, וגם יפן, אף שלא תודה בכך, מעדיפה סטטוס־ קוו בגלל אינטרסים אזוריים. ואולי בדיוק בגלל זה מרשה לעצמה צפון קוריאה להפגין קשיחות.

ועוד דבר: לניסוי הגרעיני ב־12 בפברואר הוזמן מוחסן פח'רי־זאדה, מדען גרעין איראני בכיר הממונה על פיתוח הנשק הגרעיני בארצו וקצין במשמרות המהפכה האיסלאמיים ובמשרד ההגנה. הנה כי כן, אחרי הכל, הסיפור הזה נוגע גם לנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו