מי מאיים על החופש האקדמי?

אחד הטיעונים השכיחים והוותיקים בשיח המזהיר מפגיעת הפוליטיקאים בחופש האקדמי, הוא השוואה לאוטונומיה האקדמית המקובלת במדינות המערב, ובעיקר הישענות על המודל הגרמני של אוניברסיטת המחקר. דוגמה לכך העניק לאחרונה פרופ' מני מאוטנר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שפרסם ב"הארץ" דברים חריפים נגד שר ההשכלה הגבוהה, זאב אלקין.

מאוטנר מסביר כי ועד ראשי האוניברסיטאות הגיש בג"ץ נגד אלקין, ונוטע בקוראיו תחושה כאילו השר עומד להיקרא לסדר על ידי הרשות השופטת. המשפטן המכובד שוכח לציין כי ב־8 ביולי סילק השופט העליון דוד מינץ כלאחר יד את העותרים מוועד ראשי האוניברסיטאות: "תמוה מאוד בעיניי כיצד פנו העותרים היום לבית משפט זה, שעה שהם זומנו רק היום לישיבה שלא מן המניין שקבועה למחר במל"ג, שעל סדר היום של הישיבה הסוגיה שעל אודותיה הוגשה העתירה", כתב השופט. העותרים העדיפו להשתמש בביהמ"ש העליון כדי לקדם מה שנראה כפרסום בעיתונות נגד השר זאב אלקין. חלק זה נשמט מדבריו.

אבל כאמור, כדי להוכיח שאלקין מסכן את האוטונומיה המוסדית ואת החופש האקדמי, מתבסס מאוטנר על המודל הגרמני. האוניברסיטה הגרמנית קמה כתגובה לתבוסה של הצבא הפרוסי מול הצבא הצרפתי ב־1806 בקרב ינה, שבעקבותיה שועבדה פרוסיה לצרפת עד 1813. הפילוסופים הציעו להומבולדט, שר החינוך, ברית הדוקה בין האוניברסיטה בברלין למדינה הפרוסית. האוניברסיטה תקים בחסותה מעמד פרופסורים נאמנים למדינה, שיכשירו אנשי מקצוע מעולים שישרתו את המדינה במסירות, דוגמת המנדרינים הסינים שהיו שדרת הניהול הביורוקרטית שניהלה את האימפריה הסינית אלפי שנים.

על פי הדגם הגרמני שהתבסס מאז, תהליך המינויים של פרופסור באוניברסיטה בגרמניה מושתת על הצעה של הפקולטה לשלושה שמות המומלצים לשר החינוך במדינה שבה פועלת האוניברסיטה. השר יכול לבחור אחד מתוך השלושה, או לחלופין, לבחור שם אחר שאינו מצוי ברשימה. זו זכותו החוקית. כל חברי הסגל האקדמי בגרמניה הם עובדי מדינה, המקבלים את משכורותיהם מהממשלה וכפופים לכללי התנהלות המחייבים את הפקידות המדינתית. זו החירות האקדמית שאליה נשואות העיניים?

דגם דומה של אוניברסיטה מרכזית וריכוזית חתרה להקים האוניברסיטה העברית בירושלים בישראל, שראשיה שאפו לשלוט על כלל המערכת עם שלוחות אקדמיות הכפופות לה ופזורות ברחבי ישראל. הדברים בלטו במיוחד סביב המיזם להקמת אוניברסיטה חדשה בתל אביב. פרופ' יהושע פראוור, ההיסטוריון מהאוניברסיטה העברית, העדיף שספריית האוניברסיטה התל־אביבית תחזיק ספרי יסוד בסיסיים בלבד, וכל תלמיד שיבקש לכתוב עבודה סמינריונית ראויה יעלה לירושלים. מי שבגדה ברעיון האוניברסיטה בתל אביב והעדיפה להסתנף אחר כבוד דווקא לאוניברסיטה העברית, היתה הפקולטה למשפטים בתל אביב.

מי שהגנו בעוז על האוטונומיה של האוניברסיטה החדשה היו מרדכי נמיר, הגוש של מפא"י, משה שרת ודוד בן־גוריון. כן. כן. פוליטיקאים מסוכנים מהסוג שראשי האוניברסיטאות סבורים היום שצריך להרחיק מענייני אקדמיה. פוליטיקאים אלה נלחמו בעוז ובנחישות עבור העצמאות של האוניברסיטה בת"א. לוי אשכול ופנחס ספיר מינו את ג'ורג' וייז לנשיא אוניברסיטת תל אביב וזה הוביל אותה לעשור הנפלא של שנות ה־60, שבו צמחה והפכה למוסד מפואר, לאחר שגייס אליה גם את יובל נאמן ויהושע יורטנר.

השר זאב אלקין מתחיל מהלכים רבי חשיבות בתחום ההשכלה הגבוהה, הכרחיים ומבורכים מבחינה ממלכתית לא פחות מזה של ייסוד אוניברסיטת תל אביב, שקמה בחסות פוליטיקאים עם חזון ויוזמה. דרך אגב, הבניין מול בניין הפקולטה למשפטים, ביה"ס לחינוך, נקרא בניין שרת, ושמו הוענק לו כמחווה של האוניברסיטה על דו"ח שכתב משה שרת ב־1960 ומהווה את מסמך העצמאות של אוניברסיטת תל אביב מול האוניברסיטה העברית. לידיעת הפרופסור למשפטים.

ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב