דינן של המילים לגווע, ובכל זאת

שמונה מילים בלבד הקפיצו מאות משוטטים ברשת החברתית. הם כמו המתינו אך לרגע שכזה, שבו יוכלו להביע טהרנות מלאכותית, להתנער מכותב שורות אלה, ולהטיח בו מאות גידופים. שנאה. כן, נוטרי השיח הנקי, כביכול, לבטח ידעו כי שמונה המילים שנאמרו על ידי בשיח סתמי, "זה עשה לי חשק לראות את סיגל בביקיני", היו בסך הכל הלצה, והלצה בלבד. 

פרשני הספורט היו אומרים בהזדמנות דומה: "הם התחממו על הקווים", דרוכים כמו קפיץ העומד להשתחרר. אכן, לבסוף מגיע בחיים גם הרגע הזה, אמנם באיחור של שנים. 

אך גם יתרון בתופעה: היא מפגישה אותי עם המציאות, מציאות שלא הייתי מודע לה: כה רבים השונאים, המייחלים למעידה. העיתוי של המגיבים היה מדויק, המעידה קלעה ממש לרוח התקופה: בימים שבהם משטרת המחשבות עושה מלאכה נאמנה, וכופה בהצלחה רבה טהרנות מלאכותית על שפת היומיום. זו חרגה זה מכבר מאוצר המילים, וחלחלה אל חוט המחשבה, ואגב כך השביתה את חירות ההבעה. 

כן, אנחנו פועלים במרחב של התקינות הפוליטית, המטילה מורא על רבים פן ייפלטו מילים אסורות, כביכול. גבר כי יביע התפעלות למראה אישה יפה, יינזף, יוצף בגידופים כאילו פגע בכבודה. מותר ללחוש, להסתודד, אך לא בקול. סופרים כי יכתבו על התשוקה, וידברו בשבח היופי, נהנים מתעודת כשרות. זו התעודה שתינתן מידי נשים המתגדרות בתואר "פעילות פמיניסטיות". התרשמנו כי יותר מאשר מסורה דאגתן לניקיון השפה, לפי טעמן כמובן, הן נוטלות על עצמן משימת חינוך: בית הספר לגברים. 

רק באחרונה נחשפה תופעה זו, כאשר ח"כ עודד פורר (גבר!) נתמנה ליו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה. ההתנגדות מצד פוליטיקאיות אחדות למינויו חשפה, למעשה, את הסתירה בין השאיפה המוצדקת לשוויון בין גברים ונשים, לבין הקושי האופנתי של פמיניסטיות אחדות לתרגם לחיי המעשה את יעד החתירה לשוויון מגדרי. 

ובכן, אכן מעדתי בלשוני בעת שיח סתמי, שיח מתלוצצים ומתלוצצות באולפן. החזאית סיגל גפני שידרה משפת בריכת השחייה, ומנחה תוכנית הבוקר בקשת 12 שאל את השאלה הגורלית ממש: האם לא היינו רוצים להצטרף אליה, לבריכה. ברוח זו, תוך התעלמות פושעת ממשטרת המחשבות, השיבותי, בהומור, בשמונה המילים שהוזכרו כאן. בוודאי, היו שנפגעו בכנות, נשים כגברים, מנוסח אמירתי ועל כך הובע צערי בפניהם. לא בפני המגדפים שהמתינו בשקיקה ושמחו במעידתי. אלה ניסו להשתיל במצחי קרן, ורק העתיד יוכיח אם ההשתלה נקלטה. 

ידידי אמת יעצו לי, אל תגיב. דינן של שמונה המילים לגווע. אבל עד שייעלמו המילים מן השיח, ביקשתי לנצל, אולי בדקה האחרונה, את המקום על הנייר השמור לי בימי א', כדי לומר משהו. כי גם לי דעה הנוגעת לאותן שמונה המילים; מקצתה כבר הובעה כאן. ובכלל, כידוע על המגרשים למיניהם משחקים שני צדדים.

ומילה אחרונה לסיגל: מצטער ומתנצל, בתקווה להמשך יחסי הידידות.