יהדות ארה"ב: להיאבק על השותפות עם הזרם הליברלי

גם לישראל ולמדיניות ממשלותיה יש חלק בניכור הגובר עם הקהילה היהודית הגדולה בארה"ב, אך תהליכי העומק בחברה האמריקנית מעידים שגם רגישות והתחשבות שישראל יכולה וחייבת לנקוט, לא ישנו את המגמה המדאיגה. התחזקות החרדים העמיקה את ההתנכלות לפלורליזם היהודי, החשוב כל כך לרוב הרפורמי והקונסרבטיבי בארה"ב. גזלת כבשת הרש בביטול "מתווה הכותל" גדשה את הסאה. החיכוך המתמשך של ישראל עם הנשיא אובאמה והזדהותה המופגנת עם מחליפו השנוא עליהם, החריפו את המתח. היעדר ההתקדמות לשלום ומצוקתם של הפלשתינים נזקפו לחובתה של ישראל, למרות אחריותם של הפלשתינים עצמם בסרבנותם ובהתנהגותם המופקרת.

אלא שגם ממשלה רגישה, מתחשבת, פלורליסטית וגמישה יותר, הזוכה לאמון הזרם המרכזי בישראל, לא תוכל לקרב בין ישראל לקהילה היהודית הגדולה והחשובה מחוצה לה, במידה שתאזן את תהליכי ההתרחקות של חלקים גדולים מקרב יהודי ארה"ב. יותר מכעס ומחלוקת, מאפיינת חלק גדל והולך בזרם המרכזי שם התפוגגות העניין בישראל: צעירים יהודים משכילים רואים את המדינה היהודית רלוונטית פחות לזהותם, לעולמם הערכי ולגורלם. קרוב לשליש, רובם הגדול בני פחות מ־40, אינם משויכים לזרם כלשהו. הריבוי הטבעי בקרבם (1.4%) פחות ממחציתו בישראל. כ־70% מהם נשואים ללא־יהודים. רק כמחציתם מרגישים השתייכות לעם היהודי. כמחצית ההורים אינם מקנים חינוך יהודי לילדיהם. הקשר הרגשי העמוק לישראל בקרבם פחות ממחצית שיעורו בקרב בני 65 ומעלה. הקהילה היהודית בכללותה ליברלית הרבה יותר משאר האוכלוסיה. כ־70% ממנה דמוקרטים, 78% הצביעו ב־2008 לאובאמה.

בישראל יש רק בחוגים מצומצמים עניין באתגרים ובדילמות של בני עמם שמעבר לאוקיינוס, ורק מעט מאוד ציפיות מהם. רק כמחצית היהודים בישראל סבורים כי "ליהודים בישראל וליהודים בגולה גורל משותף" (חילונים רק 42%) ופחות מרבע הסכימו לכך מאוד. 60% סברו שישראל לא צריכה להביא בחשבון, בהחלטות חשובות, את עמדותיהם של היהודים בתפוצות. מדובר בפער עמדות עמוק; בעוד הרוב המכריע של יהודי ארה"ב מתעב את טראמפ, מעדיפים אותו הישראלים, מבחינתם, בשיעור של פי שלושה וחצי על ביידן (56% לעומת 16%). אפילו מצביעי המרכז מעדיפים אותו על פני יריבו הדמוקרטי בשיעור של יותר מכפליים (46% לעומת 20%).

המגמה הזו מדאיגה כשלעצמה. המצב מחמיר לאין שיעור בשל הרדיקליזציה של הדמוקרטים והנטייה הגוברת בקרבם להתיישר עם המסרים ה"פרוגרסיביים". דובר בולט ורהוט שלהם, פיטר ביינרט, נתן השבוע גט כריתות למפעל הציוני. במאמר ארוך ומפורט שתקצירו פורסם ב"ניו יורק טיימס", ניסח דוקטרינה הפוסלת, למעשה, בשם זכויות האדם, את הלגיטימציה לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ומכל העמים, רק את זו שלו. שנים ארוכות מאפיין ביינרט את ישראל כנגועה בגזענות ופוטר למעשה את אויביה הפלשתינים מאחריות לתוצאות התנהגותם. האשמותיו נוגעות למדיניותן המצטברת של ממשלות ישראליות שונות. ביקורתו הידרדרה, באובססיביות ובארסיות של טהרנות רדיקלית, עד שהגיעה באופן בלתי נמנע אל שלילת המדינה היהודית מעיקרה. הוא מודה שמדובר ביריקה בפרצופם של אנשים שהוא אוהב ובבגידה במוסדות שנתנו משמעות ושמחה לחייו. 

אלא שהמסכת של ביינרט - צירוף של חצאי־אמיתות, טיעונים מניפולטיביים, רמה מביכה של סלקטיביות והיעדר יושר אינטלקטואלי - מעידה שלא מדובר בצער אותנטי, בבחינת "נאמנים פצעי אוהב". המרצע יצא מן השק, כאשר התברר שהמדינה היהודית אינה מתיישבת עם הצורך הפרוגרסיבי להכות על חטאי הציביליזציה המערבית כנגד "נדכאי העולם". 

בתוקף אחריותה לגורלו של העם היהודי, חייבת ישראל לקיים הידברות עם הקהילה הגדולה והחשובה הזו, לצמצם את הניכור באימוץ גישה פלורליסטית ומכילה, ולסייע לבלימת התמוססותה של הזהות היהודית. ספק אם תמצא הרבה רצון טוב בקרב הפרוגרסיבים, אבל על השותפות עם הזרם המרכזי של הליברלים חשוב להיאבק.