למה עיתונאים מסוימים, כמו אמנון אברמוביץ', נוהגים מעת לעת לכנות את שרת התחבורה "מירי סיבוני"? ולמה גם מתנגדיה ברשתות החברתיות נוהגים לוותר על "רגב" לטובת שם נעוריה? אשאל זאת הפוך: האם מתנגדיה היו מקפידים להזכיר לנו את שם נעוריה, אם היה, נניח, שניפיצקי? אגב, אתם מכירים את הגברת שניפיצקי; היא פשוט החליפה לגלאון אחרי החתונה.
זהבה גלאון ספגה בחייה לא מעט ביקורת, אבל אף אחד ממתנגדיה לא חשב ששם המשפחה שלה הוא חומר טוב לעלבונות. למה? כי "שניפיצקי" זה לא עלבון בעיני אף אחד, אבל "סיבוני" הוא שם קוד יעיל להקטנה ולעג. כך נראית גזענות מקודדת: אם תבקרו אותו, הוא יענה "ממתי סיבוני זה עלבון?"
הנה עוד דוגמה לגזענות מקודדת: השבוע נשאל עפר שלח על ידי ישי שנרב בגלי צה"ל, מה היה קורה אם למשל דודי אמסלם היה מוקלט כשהוא צווח על עיתונאי "אפס קטן". שנרב כיוון בשאלתו למה שכולם יודעים - לו פוליטיקאי מזרחי ימני עם שם משפחה כמו "אמסלם" היה מתלהם בבריונות כזאת, שום מהדורת חדשות לא היתה עוברת על כך לסדר היום. שלח טרח לספק רציונל להנחת המוצא הזו, ומבלי לעפעף הסביר שאם אמסלם היה עומד במקומו באולפן, הוא מן הסתם היה מתלהם אפילו עוד יותר.
מדוע? מתי דודי אמסלם אי פעם קילל עיתונאי? מתי התפרץ באולפן בחוסר שליטה ופוצץ ראיון באמצע? מה גרם לשלח להניח שאמסלם היה מתנהג באופן בריוני יותר? דודי אמסלם דווקא פוליטיקאי הרבה יותר מתון מיאיר לפיד, למשל, שותפו הצמוד של שלח. במה חטא, פרט לעובדה שהוא נושא שם משפחה מרוקאי?
הגזענות המקודדת הזאת ערמומית ויעילה הרבה יותר מזו המפורשת שאפיינה את החברה והממסד בישראל עד שנות ה־80. היא משרתת בראש ובראשונה את נציגיו של המחנה שמתהדר יותר מכל בקידום פלורליזם, סובלנות ופתיחות לאחר. הם מציידים את עצמם במסרים אוניברסליים מפלסטיק, אבל עמוק פנימה משמרים את האגרסיה המפעפעת נגד הציבור המזרחי־מסורתי שהביא על ראשם את הליכוד ונתניהו. איך מיישבים את הסתירה? לוחצים על כפתורי ה"פילוג" וה"שיסוי".
כך קרה השבוע, למשל, לאשת השמאל דינה דיין, כשציינה עובדה פשוטה המרמזת על מבנה הכוח בחברה הישראלית: רוב השופטים בישראל הם אשכנזים ורוב האסירים הם מזרחים. בתגובה, ספגה קיתונות של בוז ולעג, הואשמה בעצמה בגזענות, וכמי שעצם עיסוקה במזרחיות ואי־שיוויון זורע פילוג בחברה.
הגזענות המקודדת הזו - שבה מרמזים על תכונות אופי דרך שמות משפחה או מכחישים את קיומה של היררכיה אתנית בישראל - היא לא רק גלגול "מנומס" של הגזענות הישנה, אלא ריאקציה לתהליך חברתי: אלה אותם סדינים אדומים - אוחנה, סיבוני, אמסלם - שלוחצים על הבלוטות, ומסיבה ברורה: הם מבטאים את שיא הדמוקרטיזציה הפנים־מפלגתית בליכוד בעידן נתניהו, העידן שהציב את האיום הגדול ביותר על הסדר הישן.