פני הדור כפני הטוויטר

בתחילת השבוע גמלה בי ההחלטה לקחת פסק זמן מהציוצים בטוויטר. אחרי כחמש שנים, 4,400 ציוצים ו־6,300 עוקבים, מאסתי ברשת החברתית.

התאהבתי בטוויטר קודם כל בשל מיידיות הפרסום: היכולת להפיץ בזמן אמת את דעתי, השקפתי, ביקורתי, כמו גם רשמים וחוויות שרציתי לחלוק עם עוקביי. נהגתי לחוות דעה, לעיתים להביא מידע חדש, להגיב על מאמרים שהרגיזו אותי, על דברי עמיתים למקצוע שהכעיסו אותי, לספר על תערוכה מעניינת שביקרתי בה או על סרט שאסור להחמיץ, חלקתי עם העוקבים אחריי את החוויות שהיו לי במשחקי הכדורסל של הפועל ירושלים שאני נמנה עם אוהדיה עשרות שנים. לא אכחד כי נהניתי גם מההכרח לתמצת את דברי ל־40־50 מילים בלבד ולקבל תגובות ענייניות של עמיתים, עוקבים וגולשים.

חלק מהציוצים שלי עוררו תגובות; חלקן חיוביות וחלקן ביקורתיות, בעיקר בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת. אבל בשנה האחרונה חלה הידרדרות ברמת השיח, וגבר השימוש בביטויים מבישים ומעליבים, שאין להם מקום בחברה מתורבתת. נכון, טוויטר מאפשרת לכל מצייץ להשתיק ולחסום מגיבים שחורגים מנורמות שיח אלמנטריות, והיו כמה מקרים שבהם נאלצתי לחסום מגיבים שהרשו לעצמם להשתמש בשפת ביבים מכוערת. אבל מה שהביא אותי בסופו של דבר לצאת מהמשחק, הוא העובדה שחלק מאותם אנשים שמתבטאים בגסות, שמתחזים בשמות בדויים או מתחבאים מאחורי זהויות פיקטיביות, עושים זאת כדי לכתוב את דברי השטנה המגעילים שלהם או להשתתף בתופעות כמו עליהום, בריונות רשת ושיימינג - מבלי לשאת באחריות לכך.

חבל שטוויטר אינה מחייבת את המשתתפים לנקוב בשמם האמיתי בפרסום ציוצים, באופן שיחייב את המתחזים לגלות יותר אחריות למילים שהם מקלידים. האלמוניות היא זו שמאפשרת להם לקלל, להטיל רפש, להשמיץ מבלי להיחשף ומבלי שמישהו יידע מי הם.

זה מצער, בעיקר כי טוויטר יכול למלא תפקיד חשוב בישראל של 2020, שבה חסרה מאוד תרבות אמיתית של שיח וויכוח. אין עניין להקשיב לדעות מנוגדות, ולהגיב להן בצורה עניינית. זה מתבטא לא רק ברשתות החברתיות, אלא גם בוויכוחים בין הח"כים בכנסת, כמו גם בתוכניות הדיון ברדיו ובטלוויזיה. גם דיונים שמתחילים כשיח ענייני, גולשים עד מהרה לחילופי השמצות והאשמות. היו"ר בוועדה או המנחה באולפן אינו מצליח להשתלט על הדיון, הצופים אינם מסוגלים להבין את דברי המשתתפים, כי אלה מתפרצים לדברי עמיתיהם ומשסעים אותם, מגבירים את קולם, מנופפים בידיים - ודיונים הופכים במהירות לקרבות אגרוף מילוליים, ולהיאבקות פגיעות אישיות בין המשתתפים.

הגיעה העת לשנות את רמת השיח והוויכוח. בממשלה, בכנסת, בתוכניות רדיו וטלוויזיה - וכן גם ברשתות החברתיות ובטוויטר.