"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

פני הדור כפני הטוויטר

,עודכן

בתחילת השבוע גמלה בי ההחלטה לקחת פסק זמן מהציוצים בטוויטר. אחרי כחמש שנים, 4,400 ציוצים ו־6,300 עוקבים, מאסתי ברשת החברתית.

התאהבתי בטוויטר קודם כל בשל מיידיות הפרסום: היכולת להפיץ בזמן אמת את דעתי, השקפתי, ביקורתי, כמו גם רשמים וחוויות שרציתי לחלוק עם עוקביי. נהגתי לחוות דעה, לעיתים להביא מידע חדש, להגיב על מאמרים שהרגיזו אותי, על דברי עמיתים למקצוע שהכעיסו אותי, לספר על תערוכה מעניינת שביקרתי בה או על סרט שאסור להחמיץ, חלקתי עם העוקבים אחריי את החוויות שהיו לי במשחקי הכדורסל של הפועל ירושלים שאני נמנה עם אוהדיה עשרות שנים. לא אכחד כי נהניתי גם מההכרח לתמצת את דברי ל־40־50 מילים בלבד ולקבל תגובות ענייניות של עמיתים, עוקבים וגולשים.

חלק מהציוצים שלי עוררו תגובות; חלקן חיוביות וחלקן ביקורתיות, בעיקר בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת. אבל בשנה האחרונה חלה הידרדרות ברמת השיח, וגבר השימוש בביטויים מבישים ומעליבים, שאין להם מקום בחברה מתורבתת. נכון, טוויטר מאפשרת לכל מצייץ להשתיק ולחסום מגיבים שחורגים מנורמות שיח אלמנטריות, והיו כמה מקרים שבהם נאלצתי לחסום מגיבים שהרשו לעצמם להשתמש בשפת ביבים מכוערת. אבל מה שהביא אותי בסופו של דבר לצאת מהמשחק, הוא העובדה שחלק מאותם אנשים שמתבטאים בגסות, שמתחזים בשמות בדויים או מתחבאים מאחורי זהויות פיקטיביות, עושים זאת כדי לכתוב את דברי השטנה המגעילים שלהם או להשתתף בתופעות כמו עליהום, בריונות רשת ושיימינג - מבלי לשאת באחריות לכך.

חבל שטוויטר אינה מחייבת את המשתתפים לנקוב בשמם האמיתי בפרסום ציוצים, באופן שיחייב את המתחזים לגלות יותר אחריות למילים שהם מקלידים. האלמוניות היא זו שמאפשרת להם לקלל, להטיל רפש, להשמיץ מבלי להיחשף ומבלי שמישהו יידע מי הם.

זה מצער, בעיקר כי טוויטר יכול למלא תפקיד חשוב בישראל של 2020, שבה חסרה מאוד תרבות אמיתית של שיח וויכוח. אין עניין להקשיב לדעות מנוגדות, ולהגיב להן בצורה עניינית. זה מתבטא לא רק ברשתות החברתיות, אלא גם בוויכוחים בין הח"כים בכנסת, כמו גם בתוכניות הדיון ברדיו ובטלוויזיה. גם דיונים שמתחילים כשיח ענייני, גולשים עד מהרה לחילופי השמצות והאשמות. היו"ר בוועדה או המנחה באולפן אינו מצליח להשתלט על הדיון, הצופים אינם מסוגלים להבין את דברי המשתתפים, כי אלה מתפרצים לדברי עמיתיהם ומשסעים אותם, מגבירים את קולם, מנופפים בידיים - ודיונים הופכים במהירות לקרבות אגרוף מילוליים, ולהיאבקות פגיעות אישיות בין המשתתפים.

הגיעה העת לשנות את רמת השיח והוויכוח. בממשלה, בכנסת, בתוכניות רדיו וטלוויזיה - וכן גם ברשתות החברתיות ובטוויטר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

גדעון אלון

הכותב שימש כתב פרלמנטרי במשך כ-30 שנה, רבות מהן מטעם "ישראל היום"

כדאילהכיר