שב"כ מתבקש לצאת מאזור הנוחות

ההדלפות מדיוני קבינט הקורונה בהשתתפות ראש השב"כ פתחו צוהר ליסודות המדריכים את עשיית הארגון החשאי המופקד על ביטחון הפנים של מדינת ישראל. בוויכוח עם הדרג המדיני, הביע ראש השב"כ התנגדות לשימוש באמצעים המיוחדים העומדים לרשות הארגון במסגרת המאבק בהתפשטות הנגיף.

בבסיס ההתנגדות עומדים שני נימוקים עקרוניים. האחד נחשף דרך ההדלפות, והוא הנימוק התפעולי הנוגע לחשש מחשיפת כלים מבצעיים שעלולה לפגוע במילוי משימות הארגון מול גורמי טרור. הנימוק השני מצוי בדנ"א של הארגון, המבקש להתרחק מעשייה שיש לה נגיעה למרחב האזרחי הפנים־ישראלי בשם עקרון ה"ממלכתיות". מדובר בקוד תפיסתי שנצרב בשב"כ מאז היה מעורב בשנות ה־50 במעקב אחר יריביהם הפוליטיים של מפא"י ודוד בן־גוריון. זוהי תקופה מכוננת שעיצבה לימים את תפיסת הארגון, שבשל עוצמתו כגוף הפועל בממד החשאי, העדיף להתרחק מעיסוקים שעלולים לפגוע בעקרון החירות הדמוקרטי.

מי ש"חילצו" את השב"כ לאורך השנים ממעורבות כזו, היו הפלשתינים. מאז 1967 הפך שירות הביטחון מארגון האמון על ביטחון הפנים של המדינה, לגוף שתכליתו העיקרית היא סיכול מול הפלשתינים, כגורם שמצד אחד נוכח בישראל רבתי שבין הים והנהר, ומצד שני נפרד בכל מובן אפשרי מהחברה הישראלית וסומן כיריבה. המאבק בטרור הפלשתיני אִִפשר לשב"כ להתמקד בעשייה בעולם נטול מתחים תפיסתיים, אבל בו בזמן גם הרחיק אותו מייעודו המקורי: לשמש ארגון לביטחון הפנים, בדומה למשל לאף.בי.איי האמריקני. נכון, מציאות זו "הופרעה" לעיתים, כאשר הטרור איים לזלוג פנימה מצד קבוצות קיצון בקרב האוכלוסייה הישראלית והיהודית. אולם הדבר התרחש לעיתים רחוקות, ואפילו רצח רבין נתפס יותר ככשל אבטחתי מאשר כמחדל תפיסתי.

משבר הקורונה מאתגר את תפיסת היסוד הזו. הדרג המדיני מבקש מהארגון לצאת ממרחב הנוחות הקלאסי שלו. הדרישה מהשב"כ להפעיל יכולות טכנולוגיות כדי לנטר תנועות של נשאי קורונה אמנם אינה יכולה להיחשב כסיכול טרור, אבל ניתן לראות בה פעולת סיכול לכל דבר ועניין, המתכתבת עם הייעוד המקורי של הארגון לשמש (לצד משטרת ישראל) גורם האמון על ביטחון הפנים של המדינה, ובמסגרת זו להגן על אזרחיה ותושביה מפני צורות נוספות של סיכונים.

מדובר במהלך שמחייב את השב"כ להגדיר מחדש את עשייתו באופן שעולה בקנה אחד עם הגדרת האינטרס הלאומי בעת הנוכחית, עם תפקידו כגוף המופקד על שמירת ביטחון הפנים של המדינה במובן הרחב של המושג ואפילו עם חוק שב"כ (2002), המתיר לו לעסוק בפעילות "בתחום אחר שקבעה הממשלה, שנועד לשמור ולקדם אינטרסים ממלכתיים חיוניים לביטחון הלאומי של המדינה". כל זאת, בלי לחרוג מן הכללים הקפדניים המדריכים את עשיית הארגון בכל הנוגע לריסון הכוח. שב"כ הוא גוף ביטחוני שיודע לגלות חדשנות בכל הנוגע ליכולות הטקטיות והאופרטיביות. כעת הוא נדרש להעתיק את כושר ההמצאה שלו גם לשדה התפיסתי־אסטרטגי לטובת הביטחון והחוסן החברתי־לאומי של כולנו.

ד"ר דורון מצא הוא בכיר לשעבר בשב"כ