נורמות מוסריות מתחלפות, אבל הצדקנות, ההתחסדות וגלגול העיניים נשארים אותו דבר
כה אמר ווינסטון צ'רצ'יל: "כולם בעד חופש ביטוי. כמעט אינו עובר יום מבלי שחופש הביטוי מהולל. אבל הרעיון של אנשים מסוימים לחופש הביטוי הוא זה שהם חופשיים לומר מה שהם רוצים אולם אם מישהו אחר עונה להם, זו שערורייה בלתי נסבלת".
מתוך "לוליטה" (1962)
אז השבוע האחרון הוכיח שוב שגם בישראל 2020 דבריו נכוחים. שני קווים מקבילים שלא יכולים להיפגש, שיח אחר, מוסר נפרד, עולם תוכן שונה לגמרי.
האמת, זה מצחיק. עד לפני שבוע שמאלנים נאורים עם תו תקן של "הארץ" דרשו מאיתנו, שמרנים קפואים בזמן, לא לשפוט את הפרעות בארה"ב באופן הפשוט אלא להתרכז במחאה הצודקת. היו בהם מי שממש הגיעו לנקודת הג'י של הרדיקל הפנימי בתוכם. אבל כשמקללים את אמנון אברמוביץ' בהפגנת ימין, או אז השמיים נפלו, קץ הדמוקרטיה וכל הג'אז הזה.
אין לי משהו אישי נגד אברמוביץ'. הקללות כלפיו היו מכוערות, אבל אנא חסכו ממני את הגינוי המתחסד והזעזוע המזויף. כשתקפו את שפי פז באלימות, השמאל לא זע והתקשורת לא סיקרה. כשלירן לוי מערוץ 20 חטף משמאלנים בהפגנה בעד מסתננים, דממה. ויש עוד דוגמאות רבות. יהודה גליק הזכיר השבוע שהנשיא לא טרח לגנות את ההתקפה האלימה עליו בשעה שבא לנחם אבלים בעיר העתיקה.
אבל בואו נפרגן להם. אולי הם היו עסוקים. ברור לי שבלב פתוח ונפש חפצה הם יזדעזעו מכל מקרה של בריונות כלפי עיתונאים, גם כשזה לא בתוך תיבת התהודה שלהם. אהה, זהו שלא. שימו לב באיזו מהירות ירד סיפור עפר שלח המשתלח בעיתונאים. לא רק שחבריו בתקשורת עשו עימו חסד, רובם התעלמו מפיטורי העובדות בערוץ הכנסת שנדרשו גם לפוליגרף. קץ הדמוקרטיה שמור רק לימין.
מעצבי השיח בישראל מנסים לשחק בציבור כמו בתיאטרון בובות. עד לא מזמן הם קבעו לנו מתי להתרגז ומתי להתעלם, איזו הפגנה לגיטימית וחשובה, גם אם היא כוללת קללות בסופר או מארב ליד בית הכנסת של מנדלבליט, ואיזו הפגנה היא פאשיסטית, אלימה, פוגעת ביסודות הדמוקרטיה.
יש להם גם כינוי לנו, למי ששואל שאלות. הם קוראים לזה "וואטאבאוטיזם". יעני, אין לך דרך להתמודד אז אתה משיב ב"גם אתם". זה התרגיל שלהם להשתקה. והסאבטקסט של הביטוי הוא מי ששואל שאלות ומשווה למקרים אחרים, אינו לגיטימי. תשתוק ותזדעזע. הם הופכים את עצם הניסיון להיות ישר, את הדרישה הלגיטימית ליחס שווה כלפי כל צידי המתרס הפוליטי, לעבירה על חוקי ה־PC. אז נמאס לרקוד לפי החליל שלהם.
האוויר כבר יצא מבלון השיח העלק מזדעזע. אנו יודעים טוב היטב לראות מה חובה לגנות וממה מותר להתעלם והפסקנו לשחק במשחק הזה. תחסכו מאיתנו גם להבא את הרקוויאם לחופש הביטוי. רוצים לגנות? תעשו את זה בתיבת התהודה שלכם, זו שבה אנחנו בבונים או עלי תאנה.
וכעת למשהו קשור: סיפור הקטינות ושחקני הכדורגל, אבל לא מהזווית הקונקרטית שנטחנה עד דק אלא על מהות, או יותר נכון, על חוסר במהות. משום שלטעמי, הניסיון לדבר על הסיפור מבחינה מוסרית הוא תאונת דרכים רבת נפגעים בין משאית המוסר הפרוגרסיבי לאוטובוס רב נוסעים.
מהם יחסים "לא מוסריים"? ואיך הם קשורים לגיל ההסכמה? האם כשגבר נשוי בן 40 שוכב עם תלמידת י"ב בת 18 ויום מרצונה החופשי - כך שזהו עניין חוקי למהדרין - יש בפנינו בעיה מוסרית מצפונית, למעט מה שבין הגבר לרעייתו? מדוע אין כבוד לרצונה החופשי והכרתה החופשית של הנערה? האם יחסי מרות הם לא מוסריים? הרי היו כמה וכמה מג"דים בצה"ל שנישאו לקצינות זוטרות ששירתו תחתם. טיעונים על מוסר ומצפון מחייבים נימוקים טובים יותר מאשר תחושת בטן.
כי הרי אין מוסר אחד אוניברסלי מוסכם ובפרט בכל הקשור למין. יש מוסר דתי יהודי, יש מוסר דתי מוסלמי, יש קתולי, יש מרקסיסטי לניניסטי ויש מרקסיסטי מאואיסטי. יש ויש. צ'ה גווארה הכניס הומואים למחנות ריכוז ואילו גדוד הנאהבים מתבאי, שהיה מורכב מזוגות גברים נאהבים, נחשב לאחת היחידות הלוחמות הטובות ביוון העתיקה. פעם התחתנו אצלנו היהודים בגיל 14, המורמונים והמוסלמים הם פוליגמיים. בימי הביניים האבירים היו המאהבים האפלטוניים של גבירות האחוזה הנשואות.
ואם הזכרנו אפלטון הרי הוא, ויתר הפילוסופים הגדולים, היו פדרסטים, נאפו עם נערים צעירים. ויש פוריטנים, ויקטוריאנים, המרקיז דה סאד, ונוס בפרווה, הנרי מילר ופורנו זמין לכל. זה לא נגמר. נורמות מוסריות משתנות, מתחלפות, לובשות ופושטות צורה, אבל הצדקנות, ההתחסדות וגלגול העיניים נשארים אותו דבר.
ובואו נדבר על שאלת הגיל. טרנסג'נדרים המעוניינים בטיפול הורמונלי יכולים להתחיל בו מתחת לגיל 18 באישור ההורים או האפוטרופוס. בשבוע שעבר למדתי מפוסט פייסבוק כי אנחנו כחברה נותנים לילדים בני 9(!) לקבל החלטות מכריעות על החיים שלהם ומריעים להם מבלי להציג את המשמעות.
יש למוסר השמרני בעיה. ההגמוניה הפרוגרסיבית גרמה לאמונה הטריוויאלית עד לא מזמן שהמשפחה הטרוסקסואלית היא נורמטיבית והאופציה העדיפה לכל אדם, להיחשב מוקצה מחמת מיאוס. מי שחושב ככה הוא הרוב, אבל העמדה שלו לא נשמעת. ומפחיד להשמיע אותה.
כדי ליצור את הנורמות החדשות שלהם, הפרוגרסיביים חייבים גם להוקיע אל מחוץ לגדר את הנורמות הישנות והשאיפה אליהן. דוגמה לכך היא טרנסג'נדרים. על אף המחיר הנפשי הכבד שגובה התופעה (סטטיסטיקה מבהילה של התאבדויות), היא הוצאה מתוך הגדרות הפרעות הנפש ב־DSM, התנ"ך הפסיכולוגי, ואילו "גבריות רעילה", קרי מאצ'ואיזם, הוכנסה פנימה.
כך טיפולי המרה הפכו למוקצים מחמת מיאוס, מגונים עד כדי כוונה לאסור אותם בחוק, ואילו טיפולי שינוי מין נחשבים טריוויאליים וזוכים לתמיכה רחבה. כלומר, המדינה מתירה ואפילו מממנת לאנשים טיפולים הורמונליים לשינוי המין הביולוגי. לאמור, מין מותר לשנות, נטייה מינית אסור.
החברה הישראלית חיה בהתנגשות בין סוגי מוסר שונים. הניסיון להגיע להסכמה מוסרית בין מלכת דראג לרב טאו יותר קשה מפתרון לסכסוך הישראלי־פלשתיני או מכל קונפליקט. ולפחות כרגע, הדיון היחיד שאפשרי הוא - כן או לא חוקי. במקום לזרוק האשמות והטפות משני הצדדים על "תופעות מסוכנות" ו"חוסר ערכיות", אולי כדאי להתחיל לקבל אחריות, כל אחד על עצמו.
דרבי הגינויים מיצה את עצמו.
