אנשים כמו פרופ' זאב שטרנהל מזוהים כאישיות על פי המאמרים והדעות שהם מפרסמים, על פי מופע ציבורי ועל פי ספריהם הידועים. אבל אצל שטרנהל, אולי כמו אצל אינטלקטואלים ידועים אחרים, היו שכבות נוספות. גם אנשים שהיו מקוטבים לגמרי בדעותיהם, העידו שהיה אדם מכבד. אדם ידידותי וסובלני, שיכול היה לנהל שיחה בייחוד במישור האקדמי והאינטלקטואלי עם מתנגדים, שלא לומר אנשי ימין מובהקים. הוא גם ידע לשמור על הזהות היהודית שלו במובנים הפשוטים והיומיומיים, וזאת בניגוד לדימויו כזולל דתיים ומתנחלים. מאחורי הדלת שלידה הונח לפני 12 שנים מטען צינור, היה בית מכיל לאנשים שאורחותיהם שונים משלו.
בדומה לאנשי שמאל רבים מהדור הוותיק הוא נשא בגאווה את הניסיון הצבאי שלו, ביחוד כקצין מבצעים בחפ"ק של האלוף המנוח ישראל טל, שפיקד על אוגדה משוריינת במלחמת ששת הימים. במלחמת יום הכיפורים היה קצין אג"ם של חטיבה 274 בחזית הדרום. אחד ממאמריו האחרונים ב"הארץ" לפני כחודשיים (31 באפריל) הוקדש לטליק, ששטרנהל ראה בו דמות מופת של מנהיג.
כאינטלקטואל פוליטי מובהק, היו לו מבקרים חריפים. איש אקדמיה גדול אמר עליו שקשה לו לתמוך בעקרונותיו של פרופסור שקל לו יותר לדבר עם אינטלקטואל מרמאללה מאשר עם אֶחָיו בשדרות ובנתיבות. זו היתה תפיסת עולם. מרכז הכובד האידיאולוגי של האוניברסיטה העברית מאז מאגנס ועד היום היה, שבלאומיות היהודית יש משהו מאיים במיוחד. אולי אפילו יותר מסוכן ממה שמארקס והקומוניסטים חשבו, כי מבחינתם הציונות היתה רק תנועה לאומית ריאקציונית, ואילו מבחינת הזרם שתחילתו בברית שלום היה בציונות גם ממד אפל, דמוני.
שטרנהל התמחה בחקר הפשיזם, בעיקר בזירה הצרפתית. אבל זה הביא אותו לראייה מקוטבת. פשיזם מול אנטי־פשיזם (אנטיפה); נאורות מול אנטי־נאורות. וכך גם הוא קרא את החברה הישראלית, במונחים של מערב אירופה והתנועות הלאומניות האפלות שצמחו בה. ד"ר אורי כהן, שחקר את מפעל חייו של שטרנהל בתחום הפוליטי, אומר שהפרופסורים של אנשי חוג 77', שמרכזו באוניברסיטה העברית, ראו את הליכוד במונחים של פשיזם. כלומר, ניצחון בגין והליכוד פירושו עליית הלאומנות הפשיסטית בישראל וחורבן החלום הסוציאליסטי.
כחבר מפלגת העבודה בשעתו, הוא פעל יחד עם פרופסורים כירמיהו יובל, מנחם ברינקר, דן הורוביץ ומשה ליסק (חוג 77') להחזיר את החברה הישראלית למסלול ההתפתחות שממנו סטתה בעקבות המהפך. בספרו "בניין אומה או תיקון חברה" (1995) קבע שמפא"י לא היתה מפלגה סוציאל־דמוקרטית אלא תנועה לאומנית־סוציאליסטית בדגש על לאומנית; דהיינו, בכל עת שנדרש, נסוג הסוציאליזם מפני האינטרס של האומה.
בימין זוכרים לשטרנהל את אמירתו מסוף שנות ה־80, שדרוש מישהו שיהיה מוכן לעלות עם טנקים על עופרה. "הכיבוש" היה בשבילו חזות הכל, והמלחמה בו היתה חשובה מכל ממד אחר בהתפתחות החברה הישראלית.
הוא נולד בפולין ב־1935, משפחתו נרצחה בשואה. לפי העיתונאי ארי שביט, שעשה איתו ראיון גדול כשקיבל את פרס ישראל, היתה לפרופ' שטרנהל בעיית זהות. זה לא שהוא התלבט והיה מבולבל במחשבתו כתוצאה מזה, אבל הוא עבר כמה תהפוכות שלא יכולות שלא להשאיר את חותמן כמכווה של אש.
כאשר איבד את משפחתו בזמן המלחמה, הוא ניצל בזכות נוצרים קתולים; והוא עבר תהליך התנצרות, אם כי זכר כל העת שהוא יהודי. אחרי המלחמה עבר להתגורר אצל קרובת משפחה בצרפת, ובתחילת שנות ה־50 עלה ארצה כנער ביוזמתו ופה אימץ את הזהות הצברית. היה קצין קרבי מצטיין בגולני, בעיקר במבצעי החטיבה במלחמת סיני ב־1956. על רקע העימותים שהיו לו עם הציונות הדתית, הוא הגדיר את עצמו כסופר־ציוני. "הדתיים צריכים את מדינת ישראל? אני צריך את מדינת ישראל!" הוא אמר.
