מגיע לילדים שלנו יותר

הלימודים בבתי הספר יסתיימו בתאריך 30 ביוני? 14 ביולי? 31 ביולי? לא, סליחה, בית הספר נגמר! חחח, הבדיחה על חשבונכם, הורים.

לו זה היה שעשועון, הקהל היה מצביע בשלט. עושים צחוק מאיתנו, ציבור ההורים, והכל בחסות המגיפה הארורה. "סליחה, קורונה" הוא התירוץ הרשמי לכל. דחייה, התעלמות או עמימות, מנהלי מוסדות החינוך עושים מה שהם יכולים, בעודם חוסים תחת עננת משרד חינוך מבולבל וחסר תועלת. יגידו שם, המציאות כאוטית, מה אנחנו אשמים? (ע"ע; "סליחה, קורונה"), אבל כשהעולם כולו מתמודד עם אותה קללה, קל להבחין שיש בנמצא פתרונות חינוכיים בשפע. צריך רק מנהיגות שתוביל אותם לפנינת המזרח התיכון.

בראש ובראשונה, צריך לומר שההיערכות ללימודים מרחוק היתה גרועה. אפשר להאשים את שרי החינוך הקודמים לדורותיהם (התחביב העיקרי של שרי החינוך הוא לזרוק על קודמם בתפקיד את תוצאות מבחני המיצ"ב, הבגרויות וכדומה), אך במבחן התוצאה, לא היתה היערכות מספקת למצב שבו יתקיימו בישראל לימודים בעת מלחמה, אחרי רעידת אדמה (חלילה) או בכל סיטואציה אחרת שבה היתה נדרשת למידה מחוץ לכותלי בתי הספר. ברגע שבו התבקשה פעולה מהירה והחלטית - כן, בתנאי אי ודאות, מה לעשות - השתררה מכיוון משרד החינוך דממה. שקט, לומדים את החומר.

וזו הבעיה השנייה והחמורה שנחשפה. במשרד החינוך מתקשים לקבל החלטות. היד הקלה, המשחררת, זו שנותנת לכאורה חופש למנהלים לקבוע כיצד יתנהלו הלימודים מאז חודש מארס, בעצם משחררת את עצמה מאחריות. החלטות? "אנחנו סומכים עליכם". מתי ואיך יתקיימו הלימודים? אין איש יודע. מסיבות סיום? או שכן, או שלא, או שאולי. בחודש אפריל חיכינו בסבלנות, הרשויות המקומיות נכנסו לתמונה, החלה למידה מהוססת (אני עדינה מטבעי) בזום. אחר כך פרצו לחיינו הקפסולות, ימי למידה מרוכזים, מרתונים, ועוד המצאות. מאז, במשך יותר מחודש, נעים מאות אלפי הורים בין דיווחים סותרים לבין שמועות, ספקולציות וניחושים, לא יודעים מה יוליד מחר. מחר, אגב, אם יש לכם תלמיד חטיבה או תיכון, הוא יוליד חופש גדול.

כל איש חינוך יודע לשנן כי "ילדים זקוקים ליציבות כדי לשגשג". הקורונה טלטלה את חיינו. קשה לתכנן קדימה, בכל היבט. אבל זאת המציאות שלנו, כרגע. לצד ציבור המורים והגננות, שאת תלונותיו אפשר להבין בהחלט, ומקבלים ייצוג נרחב, ציבור ההורים כמעט אינו נשמע. הטענה כי "צריך להחזיר את ההורים לעבודה" היתה הכסת"ח לחודשים של קייטנה בחסות משרד החינוך לגילים הצעירים. למידה מסודרת לא היתה שם, אנחנו יודעים. את התעודות כמעט ביקשו שנכתוב בעצמנו - הרי הם למדו בבית, תעריכו אותם. אני מעריכה את הבנות שלי, ואפילו מצוידת בתעודת הוראה (שהיתה שימושית מאוד בקורונה!), אך מגיע להן ולכל התלמידים בישראל יותר מזה. מגיע לנו משרד חינוך שמסוגל לתכנן וליישם תוכניות ארוכות טווח, לקבל החלטות אמיצות, לחתוך בשומנים ולנהל סביבת למידה שמתאימה למאה ה־21. משרד חינוך עם חזון חינוכי, ערכי וטכנולוגי. מבט חטוף בלוח השנה מגלה שב־1 בספטמבר אמורה להיפתח שנת הלימודים הבאה. האם יש מישהו שמוכן ליום הזה?