ריבונות בבקעה תשפר את עמדת המיקוח הישראלית

המהלכים האסטרטגיים ביהודה ובשומרון צריכים להיעשות בתיאום עם ארה"ב, תוך איזון עדין בין הצורך במימוש יעדיה הלאומיים של ישראל, לבין מענה מניח את הדעת לסרבנותם ולתוקפנותם של הפלשתינים ולחרדותיה של ירדן. היעדים הללו מחייבים להימנע משילובם־בפועל בישראל של מיליוני הפלשתינים החיים בגדה, כדי לשמור על אופיה היהודי, הדמוקרטי והפלורליסטי. המענה לסרבנות ולתוקפנות הפלשתיניות וגם לחרדות האסטרטגיות של ירדן, מחייב לבודד את הריכוז הפלשתיני בגדה, ובעקיפין גם את המיליונים בעזה, מן הממלכה ההאשמית. כדי לשרת את הצורך הראשון ראוי שלא להחיל את הריבונות הישראלית על כלל היישובים ביו"ש; כדי להבטיח מענה מול הפלשתינים ומול ירדן, ראוי לחתור למיסוד שליטת הקבע של ישראל בבקעת הירדן.

מיסוד השליטה מחייב להוריד מן הפרק את מענה־התעתועים המתבסס על טכנולוגיה ונוכחות זרה לביטחון ישראל וירדן. מה שדרוש לישראל אינו מידע על איום ותקווה שמישהו אחר יגיב עליו לפני שמאוחר מדי, אלא הרתעה שתיתן סיכוי טוב מאוד למניעתו, וכוח ישראלי שיכריע אותו בשעת מבחן. הגנרל ג'ון אלן, יועצו לביטחון של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, הציע ב־2014 תוכנית שהתבססה על הרבה רצון טוב ומעט הבנה בתנאי המזרח התיכון; הכינוה קצינים אמריקנים מסורים, שהבטיחו לארצם הישגים אופרטיביים, בעיצומו של כישלון אסטרטגי באפגניסטן ובעיראק. התוכנית כללה ריבונות פלשתינית בבקעת הירדן. המענה לחששותיה של ישראל הורכב מסנסורים, מל"טים, לוויינים ואמצעים טכנולוגיים נוספים. לצידם דובר גם על כוחות זרים, אולי אמריקניים, שיוצבו לאורך הירדן, ועל אפשרות של הסכם אמריקני־ישראלי על התנאים לתמיכת ארה"ב במהלכים חד־צדדיים של ישראל כמענה לאיומים על ביטחונה.

מתכונת כזו גרועה לאין שיעור מהיעדר הסדר. בלעדיו, פועלת ישראל בכוח נחרץ נגד איום כאשר הוא מסתמן, והדיפלומטים מוחים לאחר שהושגה ההכרעה. מאז הדה־קולוניזציה באמצע המאה הקודמת, נחרץ גורלה של נוכחות צבאית זרה בשטח ריבוני של מדינה עוינת. המתכונת הזו תידחה ותעקר את המענה הישראלי, ותיתן בידי הפלשתינים כלי יעיל לסכסך ולקעקע את יחסי ישראל עם ארה"ב. סיכון חיי חיילים אמריקנים בהגנתה (כוחות אחרים הם בדיחה עצובה) יחסל את שיקול הדעת העצמאי של ישראל בענייניה החיוניים. והעיקר: המתכונת הזו תעודד חיכוך מתמיד ופרובוקציות.

מתכונת מזיקה כזו חשוב להוריד מן הפרק. לו אפשר היה להבטיח את התמד המצב הנוכחי בבקעה, לא היה צורך לשקול עכשיו החלת ריבונות. עלותה העיקרית היא התעוררות הדיון בסוגיה הפלשתינית והמצוקה הנגזרת מכך בירדן. בקרב הדמוקרטים בארה"ב תגבר ההסתייגות. האיחוד האירופי וכמה ממדינותיו הבלתי ידידותיות עלולים להזיק. באו"ם ובהאג תתגבשנה יוזמות אנטי־ישראליות. דעת הקהל בעולם הערבי עלולה להתעורר. הפלשתינים, כתמיד, ישתוללו. ירדן תהיה חייבת למחות נמרצות ואולי תשעה את היחסים הדיפלומטיים ותחזיר את שגרירה. כל אלה חמורים, אך אם ייבחר ג'ו ביידן, צפויה ארה"ב לשוב למסלול העקר החותר להסכם בין ישראל לפלשתינים ולהנחות המוצא של תוכנית אלן. החלת הריבונות על הבקעה תשפר את עמדת המיקוח הישראלית במאבק נגד מתכונת בלתי נסבלת זו.

ירדן צפויה לחזור אל הדפוס הקבוע של התנהגותה בכל עימות: לשמוח על הישגי ישראל בלבבה ולצרוח במלוא גרונה לטובת הפלשתינים. בידולה הפיזי של הממלכה ההאשמית מן החתרנות התוקפנית של הפלשתינים שממערב לירדן, מרגיע את המשטר ברבת עמון. הצורך לבדל עצמו מישראל, בשל הזעם של גורמים רדיקליים בקרב אוכלוסייתו הפלשתינית ותומכת האחים המוסלמים של הממלכה, מסעיר את תגובותיו של המלך. כך היה עשרות שנים, וכך, כנראה, גם יהיה בהמשך.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב