כך הוכפפה הכנסת לממשלה

הדיון הציבורי והאקדמי הער על יחסי הכנסת ובג"ץ מטשטש בעיה ממשית במשטר הפרלמנטרי הישראלי - רמיסת הרשות המחוקקת על ידי הרשות המבצעת. בתיאוריה הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת וחבה לה חובת אמונים. בפועל חברי הכנסת ברוב המקרים הם חותמת גומי להחלטות שכבר התקבלו בממשלה; ועדת שרים לחקיקה הפכה בפועל לרשות המחוקקת, שבה מוכרע גורלה של כל הצעת חוק; ופיקוח פרלמנטרי עצמאי ואפקטיבי על הממשלה הוא חלום רחוק.

כיצד הגענו למצב שבו רוב חברי הכנסת הם "בובה על חוט" של הממשלה? הבעיה העיקרית נעוצה בשיטת הבחירות לכנסת שאין דומה לה בעולם המערבי: אזור בחירה אחד של מיליוני מצביעים, ו"פתק הצבעה סגור" ללא יכולת של הבוחר להשפיע על זהות נציגיו בכנסת. שיטת זו יוצרת חוסר איזון קיצוני בחובות הנאמנות של הח"כ, קשר רופף בין בוחר לנבחר, וכפיפות כמעט מוחלטת של הח"כ לראש המפלגה - שלרוב הוא חבר ממשלה - ולמשמעת קואליציונית קפדנית ששוללת את עצמאותו הפרלמנטרית.

חבר פרלמנט בכל העולם מצוי בצבת משולשת של נאמנויות: (א) נאמנות לציבור בוחרים פרטני (לרוב באזור בחירה מוגדר של עשרות עד כמה מאות אלפי בוחרים); (ב) נאמנות לציבור הכללי; (ג) נאמנות למפלגה ולמוסדותיה ולסיעה בפרלמנט. חבר פרלמנט מאזן כל העת בין החובות הללו - לעיתים הוא יעדיף אינטרס כללי רחב של הציבור על פני אינטרס צר של בוחריו במחוז, לעיתים יהיה זה ההפך, ולעיתים יעדיף לפעול לפי אינטרס צר של סיעתו, ובניגוד לאינטרסים של בוחריו או הציבור הכללי.

כך, למשל, חבר פרלמנט בבריטניה או חבר קונגרס בארה"ב הנבחרים בבחירות אישיות וישירות במחוז הבחירה שלהם מצויים במתח תמידי ובריא בין שלוש חובות הנאמנות - מחוז, ציבור כללי ומפלגה. בסופו של דבר, עתידו הפוליטי של נבחר הציבור תלוי בעיקר בכמה עשרות אלפי בוחרים במחוז הבחירה שלו. מכאן שבכל החלטה פוליטית בוחן חבר הפרלמנט את הלך הרוח אצל בוחריו המוגדרים במחוז, וזאת לצד כיבוד הרצון של ראש המפלגה והאינטרס הציבורי הכללי.

בשיטת הבחירות הישראלית אין מרכיב של נאמנות הח"כ לציבור בוחרים פרטני ומוגדר. השיטה הישראלית שוברת את משולש האמון של חבר הכנסת ונותרת רק צלע אחת ממנו - נאמנות למפלגה או למנהיג המפלגה, ומתוקף כך - נאמנות לקואליציה ולממשלה. במציאות זו הציבור כמעט אינו משפיע על עתידם הפוליטי של חברי הכנסת, שמצידם מוּנָעִים בעיקר מפעולה למען הגורם הפנים־מפלגתי שבו תלוי עתידם הפוליטי.

במציאות מוזרה זו נראה כי כולם מקבלים בשלווה את ההסדר הקבוע בתקנון עבודת הקואליציה החדש, ולפיו במקרה של מחלוקת בין ראשי סיעות הקואליציה בכנסת, יובא הדבר להכרעה ב"ערכאת ערעור" בממשלה - היפוך יוצרות מוחלט, שבו הממשלה שולטת ברשות המחוקקת.

מצב זה, שבו יחידי הגוף שמייצג את הריבון כמעט אינם קשורים לריבון (העם), נראה כי כולנו מקבלים בהבנה. אף אחד לא קם וזועק את זעקת "הדמוקרטיה" ומגן על הכנסת מפני הממשלה. במילותיו של בגין, לא תיתכן "חירות מדינית" ללא יחסים המושתתים על "שותפות וניגוד" בין בית הנבחרים לבין הממשלה.

ד"ר מתן גוטמן הוא מומחה למשפט חוקתי ומנהלי