ירדן חוששת מהאופציה הפלשתינית

בדיון על החלת הריבונות ראוי לבחון את מכלול שיקולי המשולש ישראל־ירדן־פלשתינים, ולזכור כי התנועה הלאומית הפלשתינית היא האויב המסוכן ביותר של המשטר ההאשמי. הפלשתינים לוטשים את עיניהם לא רק ליפו ולחיפה, אלא גם לרבת עמון. אם תיכון מדינה פלשתינית עצמאית באמת בגדה המערבית, היא תפנה את חתרנותה קודם כל למדינה ערבית, שמרבית תושביה פלשתינים. אם וכאשר תצליח להדיח את המשטר ההאשמי ולהתחבר לגורמים רדיקליים ערביים ואיראניים באזור, יקל עליה על בסיס הכוח הזה להילחם ביתר יעילות בישראל. 

מי שמניח שהפלשתינים יסתפקו בחיים שלווים במדינה קטנה ומפגרת בין ג'נין להר חברון, מעיד על עצמו שהוא בור גמור או מתמכר באופן פתולוגי להונאה עצמית. בורותו נוגעת ללקחי מאה שנים של תרבות פוליטית פלשתינית, המצביעה על "מודוס אופרנדי" הפוך. ההתמכרות מתכחשת ללקח המתבקש מהתנהגות המחצית השנייה של האוכלוסייה ב"פלשתין" - מיליוני העזתים מאז ההתנתקות - המביאים על עצמם ועל ילדיהם חורבן מתמשך באלימות פרועה וחסרת תוחלת. אם וכאשר תוכל מדינה ריבונית כזו לשדר הצלחה של גורם רדיקלי, שתצית שוב את דמיונם של הפלשתינים בשתי הגדות, ואם יעלה בידה להתחבר, להתסיס, להקצין ולחמש גם פלשתינים בגדה המזרחית - יהיה המשטר ברבת עמון בסכנה. חמאס צפוי להשתלט על המדינה הזו לאחר שצה"ל והשב"כ לא יגנו עוד על פת"ח מפניו, ואז תהיה הסכנה מיידית וחמורה יותר, לנוכח עוצמתם של "האחים המוסלמים" בירדן.

מערכת הביטחון מתנגדת לריבונות פלשתינית מלאה, ותובעת לשלול מהם שליטה במרחב האווירי והאלקטרו־מגנטי. הסכמה לאומית רחבה תובעת שליטה צבאית בבקעת הירדן כדי להבטיח את ישראל מול תוקפנותם הצפויה של הפלשתינים. על יסוד ניסיון רב־דורות עם הירדנים, לא היו האמצעים הללו נדרשים לו היה המשטר ההאשמי שב לגדה. 

אותו איום ואותו חוסר אמון מוצדק בפלשתינים מנחים גם את הירדנים. הם נדרשים ליתר זהירות, מכיוון שהפלשתינים מציבים למשטר הזה סכנה קיומית. התנועה הלאומית הפלשתינית כבר המיטה על ירדן מלחמת אזרחים ב־1970, בתוקף אותה תרבות פוליטית מופקרת המאפיינת אותה מראשיתה. ברבת עמון לא מייחלים לשידור חוזר. 

אם מוסכם שהפלשתינים הם אויבי המשטר ההאשמי, הרי המצב הנוכחי הוא הנוח ביותר לירדן. השליטה הישראלית מונעת מחמאס להשתלט על הגדה, והחציצה הישראלית בבקעת הירדן מונעת קשר בלתי מבוקר בינם לבין ירדן. שלילת הריבונות המלאה מהפלשתינים מונעת את הסתייעותם בכוחות זרים - של איראן, טורקיה, מיליציות שיעיות, דאעש - וירי רקטות משטחם, ואין איום משליטתם במרחב האווירי והאלקטרו־מגנטי. הפלשתינים כבר הוכיחו את נטייתם להפוך כל דבר לנשק, לרבות עפיפונים ואפילו קונדומים (חלק מה"בלונים" הנושאים מטעני תבערה, הם קונדומים מנופחי־הליום). לירדנים יש עניין בשליטה ישראלית של קבע בבקעת הירדן, עם או בלי ריבונות. 

דאגה ירדנית אמיתית וחשובה מן המצב הקיים וממה שעלול להתפתח ממנו, ראויה לדיון מורכב. מדובר בחשש שישראל תדחק את האוכלוסייה הפלשתינית לגדה המזרחית, באופן שיכונן שם לפלשתינים מולדת חליפית ("אל־ווטן אל־בדיל") שמשמעה חיסול המשטר ההאשמי. לחשש הזה יש יסוד. לא רק משה דיין ואריאל שרון תמכו בתפיסה הזו וניסו לקדמה בימי מלחמת האזרחים בירדן ב־1970, וגם בימי מלחמת לבנון הראשונה ב־1982; גם חוגים חשובים בימין, החותרים לצירוף יהודה ושומרון לישראל, מקווים ליצור בשטח תנאים שיעודדו הגירה המונית מזרחה. 

אלא שבעשורים האחרונים התפיסה הזו נדחקה לשולי הזרם המרכזי בישראל, ואפילו בימין אחיזתה חלשה מאשר בימי שרי הביטחון הדומיננטיים־בשעתם שהוזכרו. לפלשתינים שיישבו ברובה הגדול של הגדה לא תהיה סיבה מוגברת להגר ממנה, גם כאשר ישראל שולטת בבקעה, והם יכולים לקיים את קשריהם עם העולם הערבי דרך יריחו, כל עוד אינם מסכנים את ישראל או את ירדן. גם כאן יש הבדל עצום בין החלת הריבונות על כל היישובים לבין החלתה על בקעת הירדן. החלתה על כל היישובים אכן מסכנת לא רק את ישראל, אלא גם את ירדן. בבקעה המצב שונה מעיקרו.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב

צילום חיצוני באפליקציה: מלך ירדן עבדאללה // אי.פי.אי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו