קשה בשגרה, קשה עוד יותר במשבר

מרבית האנשים עם עיוורון בישראל משויכים לגיל השלישי, ואחד הנושאים הקשים ביותר להתמודדות עבורם הוא הבדידות, שבימי משבר מחמירה. דרישות הריחוק החברתי אינן ישימות עבור אנשים עם עיוורון, וכשמחברים אותן לאזהרות החמורות לגיל השלישי, המשמעות קשה.

הדרך של אדם עם עיוורון להיעזר באדם אחר בלכתו במרחב הציבורי היא לאחוז במרפקו של המלווה. דבר זה מתנגש עם הוראות הריחוק החברתי, כך שאדם, עצמאי ככל שיהיה, שיוצא למרחב הציבורי ונזקק לסיוע, עלול להיתקל בסירוב של אנשים בשל החשש מהידבקות. הוסיפו לכך את העובדה שהמלצות משרד הבריאות הן להתעטש ולהשתעל אל המרפק, והרי לכם הגברת סיכון וחשש גם מצד האדם עם העיוורון לקבל את הסיוע.

אם מוסיפים לכך גם את הצורך של אדם עם עיוורון לגעת במאחזי יד כדי להתנהל במדרגות, הן נייחות והן נעות - הידועים בתור המשטחים המזוהמים ביותר - זה פחד לצאת לרחוב.גם אם יימצא אדם אמיץ מספיק לצאת למרחב הציבורי בתנאים אלו, הרי שבעת משבר הקורונה ניטלה ממנו גם האפשרות להתנהל בתחבורה הציבורית, שהופחתה באופן משמעותי, ולקראת סופי השבוע אף הושבתה כליל. לאנשים עם עיוורון אין אלטרנטיבה תחבורתית אחרת.

לכל אלה יש להוסיף את סגירת כל המועדונים החברתיים שפועלים במהלך השנה לצרכים חברתיים ולהפגת בדידות, שרבים מקרב אוכלוסיית היעד פוקדים אותם בעת שגרה. פתרונות דיגיטליים אינם מספקים תמיד את התחליף הראוי עבור האוכלוסייה המבוגרת בשל חוסר נגישות. כך, בעיה שגרתית הופכת לעוצמתית ולקשה עוד יותר בעת המשבר, ומונעת את היכולת התפקודית גם בעבור הצרכים הבסיסיים ביותר, כדוגמת קניות, ביקור במרפאה וכדומה.

לצערנו, המדינה לא נתנה מענה לצרכים שנוצרו כתוצאה מהמשבר, והנטל העיקרי נפל על כתפי העמותות, שאינן ערוכות לתת מענה מסוג זה - לא בהיבט הארגוני ולא בהיבט הכספי. ההתארגנות לקחה זמן יקר וחשוב, שישפיע לרעה על פעילותן בעתיד. נקווה לימים טובים יותר.

הכותב הוא מנכ"ל עמותת המרכז לעיוור בישראל - יוזמת הבליינד דיי