כופרים בעל כורחם

זה הפך כבר לריטואל. אחרי כל התבטאות ביקורתית של שר בממשלה או חבר כנסת ביחס למערכות אכיפת החוק והמשפט, ממוסגרים דבריו כהסתה או חילול הקודש. תוכן הביקורת יכול להשתנות, אבל התיאור של חבורת פוליטיקאים שמניעים בכוח את מצביעיהם לפקפק באמינות המערכת - נותר בעינו. בעידן שבו כ־%40 מן הציבור מאמינים שתיקי נתניהו, אם לומר בעדינות, "תפורים", ושבו שיעור האמון במערכת המשפט תלוי בהשתייכות המפלגתית, יש עדיין מי שאוחזים בהסברים מעולם "התודעה הכוזבת".

האפשרות שלא האמירות נגד המערכת מערערות את מעמדה, אלא התנהלותה שלה - לא עולה על הדעת. וכך, גם חרף מאמציהם העילאיים של כתבים ופרשנים להעלים או להגחיך כל שיח ביקורתי על המערכת, די להם לצרכני התקשורת בישיבה פאסיבית על ספת הסלון, כדי לקבל מנה גדושה של סיבות להטיל ספק ולאבד אמון. גם המאמין הגדול ביותר הופך לכופר, בעל כורחו.

נזכיר בקצרה רק את נפלאות השבועיים האחרונים כדי לקבל טעימה מן ההטיה המדוברת, ולאחריה, כל אחד יוכל לחזור לענייניו ולהמשיך למלמל "הסתה" ו"השתלחות". השבוע התבשרנו כי נציב תלונות השופטים קיבל את עמדת השופט מזוז על כך שלא התכוון במפורש לשר אמיר אוחנה כשדיבר בכנס המשפט (לא הרווחה או הבריאות) על "שר לעומתי". הסרטונים הברורים לא שכנעו את השופט שוהם, בעוד שהציבור, שנמצא מחוץ למשרד המשפטים, הקשיב והבין בבירור אחרת. יום לפני כן, זכתה האקטיביסטית שפי פז בתביעת לשון הרע שהגישה נגד עיתונאי שכינה אותה "ניאו־נאצית". ואולם הרגע הנדיר הזה של תחושת הצדק, נמהל במהרה בהחלטה נוספת, כשבית המשפט הפחית את גובה הפיצוי על רקע עמדותיה הפוליטיות והתבטאויותיה נגד בית המשפט העליון. ואם לא די בכך, עמדה זו לא התרוצצה רק במוחו של השופט או נאמרה בסתר, היא תומללה והומשגה לעילה מפורשת בפסק הדין.

ועוד בענייני פוליטיקה ומשפט השבוע, בג"ץ גם דחה את עתירת הפורום המשפטי לישראל נגד היועמ"ש מנדלבליט על התמנותו העצמית למ"מ פרקליט המדינה. גם כאן, לא זו בלבד שפסק הדין התעלם לחלוטין מן הראיות החדשות שהוצגו בפרשה, הוטל גם מורא לבאות. בשעה שהעותרים מימין חויבו בתשלום הוצאות המשפט, תהו הצופים, האם גם כלפי עשרות העתירות של ארגונים משמאל, ישנו שיעור דומה של קנסות?

ואם לא די בכך, כל אלו מצטרפים לפרסום פסק הדין המפורט לגבי העתירות על הרכבת הממשלה, שבו מבכים שופטים את ההרכב התרבותי־שלטוני של החברה הישראלית בת־זמננו. כדברי השופט עמית: "נורמות ציבוריות ותרבות פוליטית של פעם, אינן כשל ימינו שלנו. צא ולמד על עומק השינוי שעבר על החברה הישראלית ועל התרבות השלטונית".

הציבור אינו מעוניין להטיל דופי במערכות הללו. אך כשאין התנצלות על ניגודי עניינים וישנה הכתמה פוליטית של פסקי דין - גם אם הוא מתאמץ להסיט את מבטו מהחלקים המביכים, הוא נאלץ לצפות שבוע אחר שבוע בפרק חדש בסדרה: איך להפוך ממאמין לאתאיסט.