הבעיה הדמוגרפית היא לא המצאה

פרופ' אבי בראלי לא נזקק לטיעונים השכיחים במאמרו על החלת הריבונות בבקעת הירדן (31.05). הוא לא טוען שאין רשות לוותר על האדמה או על חלקים ממנה כיוון שניתנה לעם ישראל על ידי אלוהיו. הוא גם אינו נתלה ב"חיוניות הביטחונית" להבטיח את הבקעה תחת ריבונותנו, כדי לעמוד בפרץ "החזית המזרחית". כנראה גם הוא שם לב כי החזית הזו הוזזה ב־1994 לגבול ירדן־עיראק, וכי 95 אלף הקמ"ר הנמצאים בריבונות ירדנית, הם רצועת הביטחון האמיתית שלנו ברבע המאה האחרונה. הוא מודה כי "אין ספק שניאלץ להיאבק מול רמאללה וחמאס, ירדן, האו"ם והאג", אלא שזהו מחיר כדאי, משום שהסיפוח הוא אינטרס חיוני, לדעתו.

מה כל כך חיוני במהלך המנותק מהסכם עם שכנינו, ואשר לא נעשה על ידי שום ממשלת ימין או שמאל ב־53 השנים האחרונות? תשובתו היא כי הסיפוח יסכל את התוכנית הדמוגרפית הערבית שמטרתה, לטענתו, "לטפח הגירה שתזלוג לישראל ותערער על אופייה היהודי". ובכן, ראשית מציע בראלי לספח שליש מן הגדה על כ־50 אלף פלשתיניה, ולהעניק להם אזרחות ישראלית, ואז הוא סבור כי ישראל הריבונית תמנע הגירה פלשתינית לכל השטח שממערב לירדן. כך יובטח הרוב היהודי!

מצד אחד, נחה דעתי. בראלי ואנוכי נמצאים באותו צד של המתרס. שנינו מבינים כי משמעות הציונות היא קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל, ששעריה פתוחים ליהודים באמצעות חוק השבות, והמבטיחה כי לעולם לא יהיה מצב שבו יימנע מקלט מיהודים. אני רוצה להניח שהוא ישמח אם גם לפלשתינים תהיה מדינה (או "מדינה מינוס", כדבריו), כי גם להם זכות להגדרה עצמית, ומשום שיהיה לנו אינטרס אסטרטגי למנוע משכנינו הכי קרובים להעביר שנאה מדור לדור.

אבל אם אני צודק, ואינני מייחס לו תפיסה מוטעית, קשה לי עוד יותר להבין כיצד בראלי סובר כי סיפוח שטח שלא יאפשר לשום מנהיג פלשתיני עתידי להקים מדינה בלעדיו, ואזרוח אלפי הפלשתינים החיים בו, הוא הפתרון שיבטיח רוב יהודי ללא גירוש או הפחדה?

מי שסבור כי הבעיה הדמוגרפית היא המצאה, וכי ישראל יכולה לספח את השטחים מבלי להעניק אזרחות לפלשתינים החיים עליהם, יכול לספח את הבקעה וגם את כל מה שיישאר מן הגדה המערבית, ולנצל את רצונו של טראמפ לשמח את תומכיו האוונגליסטים עוד לפני הבחירות לנשיאות. אבל מי שרוצה להבטיח גם רוב יהודי וגם דמוקרטיה, אינו יכול לאמץ את הצעתו של בראלי, ועליו לאמץ פתרון שיש בו גבול ברור בין ישראל ובין פלשתין, לאחר שהימין טרפד ב־1987, בעקבות הסכם לונדון, את ההזדמנות האחרונה לפתרון ירדני־פלשתיני.