הגיע הזמן שבית המשפט העליון יפתח לעצמו מדור דעות

שאלה אחת פשוטה ויחידה עמדה לפתחו של בית המשפט לפני כחודש: האם נתניהו יכול לכהן כראש ממשלה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום. זו שאלה מהסוג הפשוט שיש לה תשובה בינארית: כן או לא. והחוק מספק תשובה ברורה לא פחות, כך שבמצב עניינים הגיוני' בית המשפט היה יכול לספק פלט קצר מאוד שניתן להדפיס על דף A4, מקסימום משני צדדיו.

הקלישאה אומרת שהשופטים לא מדברים עם הציבור דרך התקשורת או נאומים פומביים אלא דרך פסקי הדין שלהם. בפסק הדין המשלים שפורסם אתמול, שופטי העליון שלנו לקחו את הקונספט הזה למחוזות רחוקים. על פני עשרות עמודים של טרחנות מיותרת מתייגעים השופטים להביע את דעתם המלומדת על שאלות של אתיקה, מוסר ציבורי ודעת הקהל. הגדיל לעשות השופט עמית ששילב במה שמשום מה מכונה "פסק דין" משל על 'ראובן' בדיוני שמתמודד לראשות הממשלה כי לא אישרו לו להיות פקח עירוני בשל כתב אישום.

אחרי כך וכך מאות מילים ודונמים של יערות עד שנכרתו כדי לספק את תאוות הפובלציסטיקה שלו, הוא עוד מציין ש"בהיבט הערכי-מוסרי-ציבורי-נורמטיבי למותר להכביר מילים", רגע לפני שהוא מפליג לדיונים על "פעם" לעומת "היום", ומשחרר עוד צרור של הטפות מוסר וצקצוקי לשון על מצבו של העם.

עמית לא לבד. מזוז, מינץ, ברק ארז ואחרים כולם מנצלים את הבמה כדי להזכיר לכולם ששחיתות זה רע ולקונן על גורלה של התקופה ומצבו של הציבור. ובהקשר הזה כל האמצעים כשרים: שמותיהם של מלומדים רומיים, חז"ל והוגים דמוקרטיים מתעופפים לכל עבר כשניצוצות המוסרנות לכל כיוון. זה רע מאוד שהעם בחר בנציגים כאלו, מסכימים השופטים. רע מאוד. אבל למרבה הצער החוק לא מאפשר להם להתערב.

את פסק הדין הזה צריך ללמוד בבתי הספר בתור דוגמה חיה לערבוב הבלתי נסבל של הפוליטיקה והמשפט שהוביל האקטיביזם השיפוטי בישראל. משימה אחת הייתי נותן לתלמידים: לסמן במרקר צהוב את התוכן המשפטי המובהק בדיונים הללו, לגזור את החלקים המסומנים, להדביק מחדש על דף חלק ולקרוא מול הכיתה. זה יהיה קצר מאוד. את שאר המלל שישאר על רצפת העריכה, הייתי מציע לשלוח לאחד ממדורי הדעות באיזה עיתון פרוגרסיבי מקומי, אבל הציפיות שלי נמוכות: אפילו במדורי הדעות יש יותר סטנדרטים מאשר בפסקי הדין. שם לפחות יש מגבלות מילים.