"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

שביתה בטרם עת

,עודכן

בשיא משבר הקורונה החליט ועד ראשי הרשויות הערביות לצאת למאבק בממשלה, בדרישה צודקת לתוספת תקציבים ולמניעת קריסת השירותים המוניציפליים. השביתה כמעט לא סוקרה בתקשורת המרכזית, והתקשורת הערבית הסתפקה בהודעות מוועד ראשי הרשויות או בשיתופי סטטוסים מהרשתות החברתיות.

דרישת ראשי הרשויות הערביות מוצדקת. הפער בין רשות מקומית ערבית ליהודית אדיר ובלתי נתפס. רוב היישובים הערביים הם בגדר שכונות עוני. הגבלת התפתחות היישובים הערביים והיעדר תוכניות לשטחי מסחר ותעשייה יצרו תלות בארנונה ממשקי בית, שגם גבייה מלאה שלה לא מבטיחה עצמאות כלכלית. המשבר הכלכלי שחולל הנגיף פגע בהכנסות הרשויות המקומיות הערביות והגדיל באופן משמעותי את תלותן במענקי המדינה, התלויים ממילא בשיעורי גביית הארנונה, שירדו לשפל בגלל המצוקה הכלכלית והאבטלה.

אבל בעוד תביעת הרשויות הערביות צודקת, נקודתית ועקרונית כאחת, דרך המאבק היתה רצופה שגיאות. דומה שראשי הרשויות קפצו ישירות לאמצעי מחאה משבריים מול הממשלה, ובכך למעשה הביאו את מאבקם לדרך ללא מוצא ונאלצו לשוב ליישוביהם ללא כל הישג משמעותי.

שביתת הרשויות הוכרזה באמצע מגעים להקמת ממשלה, כשהמערכת הפוליטית טרודה מצד אחד במשבר הפוליטי, ומצד שני במצב החירום. למעשה הוכרזה שביתה, כולל אוהל מחאה, במעין משחק ברוגז מול ממשלה שממילא מגיעה לקיצה בכל רגע. כל שנותר בפועל הוא לנהל משא ומתן עם פקידים במשרד האוצר ובמשרד הפנים, שאין להם סמכות מעבר להמלצות לדרג הפוליטי, שהתחלף עם הקמת הממשלה החדשה. אך אפילו אופציה זו לא מוצתה עד תום: ועד ראשי הרשויות עתר לבג"ץ כדי לחייב את הממשלה בהקצאת תקציבים, מה שלמעשה כפה בפועל את עצירת ההידברות עם פקידי האוצר, ואולי נתן לדרג הפוליטי תירוץ טוב להסביר את את אי יכולתו לקבל החלטות בשל ההליך המשפטי.

בהמתנה לממשלה החדשה היה אפשר לפנות לשר האוצר ולראש הממשלה, בפרט זה שסומן כ"חליפי", שעליו המליצה המשותפת ויכלה לדרוש שיפרע את שטר התחייבותו. היה אפשר להוביל מהלך בשיתוף מרכז השלטון המקומי בישראל. במקום זאת העמיד ועד ראשי הרשויות בחזית מאבקו בכנסת ובממשלה את חברי הרשימה המשותפת, שהוסיפו לאופי הלעומתי של המאבק.

הכישלון היה חרוץ: השביתה גרמה נזקים גדולים לאזרחים הזקוקים לשירותים שהושבתו, כשירותי רווחה שונים, מכרזים לקליטת עובדים או העסקת קבלנים בפרויקטים חדשים. הרשויות המקומיות הערביות לא השיגו מאומה בשביתה, שמלכתחילה אולי היתה מיותרת, ובמידה רבה הוסיפה שמן למדורת החירום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר