מוקד הממלכתיות החדש של האליטה

משפט נתניהו הוא הצלחה עצומה של האליטה הישראלית הישנה, וגם כישלון עצום שלה. נתחיל בכישלון: נתניהו ציין אתמול בנאומו כי בתפיסתו ההיסטורית, ראשית הדמוקרטיה בצהרת העצמאות האמריקנית משנת 1776. גם לשיטתו וגם לשיטת מי שיתארך את ראשית הדמוקרטיה ל־1789 עם המהפכה הצרפתית, החידוש הגדול של המהפכות הללו הוא שותפות המון העם בפוליטיקה. מדובר באתגר המוסרי והמעשי הגדול ביותר שהועמד בפני מעמד האצולה והאליטות באשר הן: לאפשר להמון העם להשתתף במשחק הפוליטי, לאפשר שוויון, חלוקה הוגנת, לוותר על פריבילגיות פיאודליות.

האליטה הישראלית כשלה מול האתגר הלא פשוט הזה, ולא היתה מסוגלת לוותור על הפריבילגיות שלה. משהתברר אחרי מהפך 1977 של בגין שהדמוקרטיה והשוויון מאיימים על ההגמוניה של האליטה, החל תהליך של שימוש במערכת המשפט כדי להגביל את זכותו הדמוקרטית של המון העם להשתתף בדמוקרטיה. איך עושים את זה? מחלישים את המערכת הפוליטית. זו היתה ה"הצלחה".

זה קרה, בין היתר, באמצעות אלימות לגאלית, שהופנתה בעיקר כלפי אישים מהמחנה הלאומי־מסורתי, אבל בעצם כלפי כלל המערכת הפוליטית. האליטה אכן רשמה הצלחה בהחלשת המערכת הפוליטית כמעט עד כדי שיתוק. בכך אפשרה לעצמה את אפשרות הגבלת כוחה של הדמוקרטיה, ולנו את אפשרות המבט אל הסיפור ההיסטורי של גלגול הערכים באליטה הישראלית: במקום סמלי העבר - מערכת המשפט קודשה כמוקד הכוח והממלכתיות החדש של האליטה הישראלית הישנה.

שימו לב לגלגול האידיאולוגי שעבר על השמאל הציוני: בהתחלה היה זה הסוציאליזם וחלום בניית החברה השוויונית האוטופית. כשחלום השוויון והקיבוץ התנגש במציאות, תפס את מקומו אידיאל השלום. כשלמרבה האסון חלום "ובכל הכיכרות הריעו רק שלום" קרס, הוטבלה מערכת המשפט לקדושה.

ההגמוניה הפכה את מערכת המשפט למוקד הממלכתיות החדש שלה, גם כדי שזו תשמור להגמוניה על הכוח ועל ההון שלה, אבל גם כדי לקדש אותה כתחליף לאתוס הלאומי הקלאסי ולסמלים לאומיים כגון ראש הממשלה. בד בבד, מפתחת האליטה יחס של בוז כלפי רגשי הכבוד ואף ההערצה של העם כלפי ראש הממשלה. גם הרגש הזה, שהוא חלק מתמהיל הלאומיות, הופך ללא לגיטימי.

אך בניגוד לנרטיב הסטריאוטיפי שהאליטה מנסה להכתיב, התמיכה בנתניהו אינה תמיכה בשחיתות, ואפילו לא נקמה אוריינטליסטית פרימיטיבית במפא"י. זו עמדה ממלכתית לאומית ואחראית, שמכבדת את מוסד ראש הממשלה ואת המכהן בו שנים כל כך ארוכות, עד שהפך לדמות היהודית/ישראלית הכי ייצוגית במאה ה־21.

הניסיון הזה לדכא את הרגש כלפי המנהיג משתלב עם הניסיון של חלקים באליטה הליברלית לדכא את הרגש הלאומי, כמעט להפוך את השימוש במילה "יהודי" ללא לגיטימי, לא פוליטיקלי קורקט. יחד עם הצבת מערכת המשפט כתחליף לאתוס הלאומי הקלאסי ולסמלים הלאומיים, אי אפשר להימלט מהמחשבה שמשפט נתניהו, חוץ מהכל, הוא גם אירוע במהלך הפוסט־לאומי, הפוסט־ציוני.

ד''ר אבישי בן חיים הוא פרשן חדשות 13