ממשלת ישראל השנייה

כשמפזרים את ערפל המרירות, מתגלה פנינה, שאמורה להלהיב את כל שוחרי השוויון והרב־תרבותיות בישראל: הממשלה ה־35 היא הממשלה המזרחית ביותר בתולדות המדינה.

מה לא אמרו עליה? ממשלה של מושחתים, מנופחת, מסואבת, מנותקת, הממשלה שתחריב את שלטון החוק. ומה אני רואה? את ממשלת ישראל השנייה, כפי שיגדיר אותה חברי, ד"ר אבישי בן חיים. "הפער בין הציבור בישראל לבין הממשלה שלו מעולם לא היה גדול כל כך", צייצה ח"כ מרב מיכאלי. בדיוק להפך. מעולם לא היתה ממשלה קרובה כל כך אצל הציבור.

אם הייתי רוצה לראות שינוי כלשהו בשיטת הממשל בישראל, הייתי שמחה לראות ייצוג אזורי. מדוע? משום שאז היתה לנו כנסת, ומתוקף כך גם ממשלה, שהיו מגלמות את המגוון האנושי המורכב ואת הצרכים הרבים והשונים כל כך של אזרחי ישראל. לא דומים הצרכים והאינטרסים של תושבי דימונה או שדרות לאלה של תושבי רמת השרון או הרצליה פיתוח. הצרכים שונים, וכך גם רמת הייצוג שונה. כך היה עד לכינונה של הממשלה הזו.

בממשלה הנוכחית אפשר למצוא את ראש עיריית ירוחם לשעבר ואת מנהל מחלקת החינוך שלו, מיכאל ביטון וחילי טרופר, בתפקידי שרים משמעותיים וחשובים. זה לא רק סמלי. זה משמעותי וחשוב כי השניים האלה לא יכולים לשכוח ולו לרגע אחד מאיפה הם באו, ואני יודעת בכל נימי נפשי שהם לא ירפו לרגע אחד מהעבודה, וידאגו בכל רגע נתון לציבור שחיי היומיום שלהם שזורים בו.

ממשלה ששניים מחבריה הם בני קהילת יהודי אתיופיה, פנינה תמנו־שטה וגדי יברקן. שלא יספרו לנו על ניתוק, כי ברור לכל מי שמכיר את שניהם, שהם הגיעו כדי לעבוד למען הציבור ששלח אותם. תמנו־שטה תקדם ללא לאות את העלאת אחרוני יהודי אתיופיה לישראל, וכסגן השר לביטחון פנים, יברקן לא ינוח עד שתשוטח עקומת המעצרים של צעירי הקהילה.

נכון, היא אולי "מנופחת" במספר שריה, וחלק מתחומי המשרדים חוברו בגסות. אבל זו אולי הדרך היחידה להבטיח שהתחומים הרבים שהיו מרוכזים עד אתמול במשרד ראש הממשלה או תחת שרים שהיו עמוסים מדי, יזכו ל"פרויקטור" בדמות שר שכל משאביו, מרצו ויוקרתו מושקעים בקידומם.

התגובות העכורות לדמותה המצטיירת של ממשלת האחדות בין ישראל הראשונה לשנייה, הגיעו לשיאים חדשים של גזענות. דברים שהוטחו כלפי דודי אמסלם או אורלי לוי־אבקסיס חרגו מכל נורמה שפויה של שיח ביקורתי. אבל התקף הסלידה אינו אלא ריאקציה; תגובה הנובעת מהחשש של נאמני ישראל הראשונה, שמוקדי הכוח שנותרו תחת השפעתם, הולכים ו"נגנבים" על ידי נציגיה של ישראל השנייה. כך הפכו סיפורי הצלחה פוליטיים, שעד לפני שנים לא רבות אפשר היה רק לדמיין, למושא ללעג ולבוז. גבולות הסובלנות והפלורליזם מעולם לא היו ברורים יותר. אבל החשש של מבקרי הממשלה מוצדק. הנה גנבנו לכם את המדינה, ועכשיו יש סיכוי שסדרי העדיפויות ישתנו.

כעת על שרי ישראל השנייה להושיט יד לישראל השלישית: במקצה השיפורים הבא, דאגו למנות שר ערבי.

דינה דיין היא חברת מפלגת העבודה, תושבת מצפה רמון