מארב מיידי האבנים התמקם בין בית הספר התיכון הערבי לבית החולים המקומי. אף אחד מהמורים או מהרופאים והאחיות הפלשתינים שנכחו במקום לא התערב, להפך, הם הסתכלו בשוויון נפש בצעירים המקיפים את המכונית הקטנה בה שני יהודים, עם מוטות ואבנים כבדות מנפצים את השמשות ותוקפים את היהודים.
בתוך המכונית ישבנו אני ורעייתי המבועתת ממראה בעלה ששתת דם מאבן כבדה שפגעה בראשו (זו כבר היתה פציעה שלישית בראש מטרור ולכן הדאגה הייתה גדולה יותר). הדילמה הייתה אם לצאת מהמכונית ולהימלט, עד שאשתי מצאה פתח בתוך פקק התנועה אל חדר המיון.
האירוע לא היה בכפר נידח אלא במקום מתוייר, הר הזיתים בירושלים במקום בו הוריי קבורים. הוא שיקף את הקלות הבלתי נסבלת שבה תוקפים יהודים בדרכים במה שקרוי טרור האבנים. מה גורם לקלות הבלתי נסבלת שבו יידוי אבנים הוא מעשה יום יומי? היחס הסלחני, שמוצא את ביטויו אפילו במונח מכובס, '"טרור עממי", אותו אימצנו גם בצד הישראלי.
החל ממערכת המשפט ועד לדרג הביטחוני והמשטרתי.
וככה מיידי האבנים, שהושקע מאמץ מודיעיני ללכוד אותם לאחר שהיו מעורבים בעוד מארבי אבנים, שוחררו בשל שופט שלא איפשר יותר מ-48 שעות לחקירה. וככה למדו הצעירים שאפשר להמשיך בתקיפת יהודים, מאזרחים ועד ללוחמים. קצין החקירות סיפר שהוא גם נאלץ לאפשר לאחד ההורים להיות נוכח בחקירת בנו, כיוון שהיה קטין והלה סימן לו לשתוק.
ואם היו מודים ומגיעים למשפט גם טווח העונשים היה בהתאם.
הנה המחירון ליידוי אבנים: משלושה חודשים ועד שבעה חודשים. במקרה של פציעה מיידוי האבנים, הטרוריסט "העממי" ייענש במאסר של שנה עד שנה לחצי, אם לא היה נזק גופני קבוע. הבנתם? ייתכן שהרוצח של לוחם הסיירת, אם היה נתפס ביידוי אבן קודמת, שלא פגעה, היה יוצא בעונש כל כך קל שממנו יש מסר שלילי - לנסות שוב, עד ל"הצלחה".
מה עושים (חוץ מדברי נחמה חשובים, אבל שבלוניים)? האינתיפאדה הראשונה - אינתיפאדת האבנים, ניזונה מהסלחנות כלפי טרור האבנים ובקבוקי התבערה. עוד קודם לה, ב-1983, נהרגה החיילת אסתר אוחנה מפגיעת אבן בראשה בעת נסיעה ליד דהריה. ב-1990, בא לשכונה בחור חדש, פרפ' משה ארנס, שהתמנה לשר הביטחון ושינה את כללי המשחק. ארנס, שגדל ולמד באמריקה, הביא את כללי 'המערב הפרוע' ל-'מזרח הקרוב'. משנתו הביטחונית של פרופ' משה ארנס, שניצח את אינתיפאדת האבנים, הייתה dont talk-shoot!
עם כניסתו לתפקיד, הפסיק את נוהלי "ההכלה" של ידויי האבנים והביא הוראות חדשות לפתיחה באש. אבן הורגת, אמר.
ארנס צדק. הוא התעלם בעקשנותו האופיינית מחוות דעת משפטיות והורה לירות בברכיים של מיידי אבנים ובמסת הגוף, אם האיש מסוכן יותר. שר הביטחון ה'אזרחי' פרופ' משה (מישה) ארנס, חניך בית"ר, הקים בעצם את 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי מול הטרור וניצח את האינתיפאדה.
בינתיים, מאז הסכמי אוסלו, המערכת המשפטית גדלה לממדים מפלצתיים והזיזה לנו את הגבינה, עם הוראות ירי ל'הכלה' שמסרסות את כוחות צה"ל. די היה לראות השבוע איך צעירים מיידים אבנים ובקבוקי תבערה בכוחות צה"ל שבאו להרוס בית מחבל ושורפים להם ג'יפ ללא תגובה ממשית.
הדרך לתקן זאת צריכה להשתנות עם מותו הנורא של לוחם סיירת גולני ולזכרו. אין להמשיך בדרך שמפקירה את חיילי צה"ל במלחמה בטרור. לא ייתכן שחיילי צה"ל יועמדו בסיכון שאינו מחויב המציאות, וזאת רק לשם שמירה על טוהר ידי המשפטנים.
ממשלת ישראל הבאה חייבת זאת ללוחמי צה"ל, משפחותיהם ולאזרחי ישראל. יש לאפשר בחקיקה פתיחה באש על מיידי אבנים ולהתאימה לחקיקה בארצות הברית, שם אבן הוכרזה ככלי נשק.
בארה"ב הבינו את הפוטנציאל ההרסני של יידוי אבנים והגדירו יידוי אבן כשימוש בנשק קטלני. סעיף בחוק האמריקני, "Useof lethal weapon", גורם לסעיפי אישום חמורים ועונשים בהתאם. אצל האמריקנים אין קריצות ולא עושים טובות. יידית אבן או ירית טיל - זו אותה עבירה ואותו עונש. אבל יהודים רחמנים בני רחמנים הם, ומי שמרחם על אכזרים, סופו שהורגים לו חיילים.
לזכרם של בני משפחת פלמר בת למשפחת ביטון, החיילת אסתר אוחנה, רונן לוברסקי, עמית בן יגאל, כולם מאבנים רצחניות.
הכותב הוא יו"ר ארגון נפגעי הטרור "אלמגור" וסא"ל במיל'.
