להיות אחות בימי קורונה

הכל התחיל כשהייתי בת 9.

החיים נראו אז כל כך טוב, בפרברי תל אביב, עד לאותו יום חורפי ושגרתי בו עולמי הקטן חרב עלי ללא שום אזהרה.

באותו היום אבי נפצע אנושות בשרות מילואים בבקעה. למשך תקופה ארוכה הבילוי בסופ״ש התחלף ברגע מטיולים בארץ, ביקורים בעיר העתיקה בירושלים ותפיסת גלים בים, לנסיעות ארוכות לסורוקה ובילוי במחלקות האשפוז של ישראל 1977. אני, אימי, אחיותיי ומגדה - האחות המיוחדת שחיכתה לי כל שבוע בכיליון עיניים שאביא לה נשיקה גדולה מת"א.

ככל הנראה היו לי שתי אופציות - לשנוא הכל ואת כולם או לאהוב. בחרתי בשתיהן. שנאתי את המטפלת שלי ואת המציאות החדשה, שנאתי שההורים לא בבית, שנאתי שאבא כנראה לא יעמוד יותר על הרגליים ולא ירים אותי על הכתפיים. אך במקביל התאהבתי.

התאהבתי במקום בו אבי החל את חייו החדשים. אהבתי את הדרך הארוכה לבאר שבע, אהבתי את הריח במחלקה, אהבתי לטפס לו על מיטת בית החולים ולשכב לצידו, הערצתי את מגדה האחות המקסימה, והתחלתי אפילו לאסוף מזרקים. אפשר לאמר ששם התחילה הקריירה המקצועית שלי.

מאז, בחירותיי בחיים הובילו אותי למקום בו אוכל לטפל באנשים ואהיה שותפה להצלת חייהם. בסופו של דבר הרווחתי את אבא שלי לעוד 35 שנים, וחלמתי שגם אני אגרום פעם למישהו להרוויח את היקר להם מכל.

חצי יובל שאני אחות, (בעלת הכשרה בטיפול נמרץ ותואר שני), ואף יום אינו דומה לקודמו. כל תפקיד, וכל מחלקה יחידה וצוות שהייתי חלק ממנו, הביא איתו חוויה מקצועית ואישית אחרת. סיפוק אינסופי לצד נתינה מתמשכת, מגוון ועניין לצד ידע נרחב, ורגעים של אושר לצד רגעים עצובים של אובדן. סינרגיה מושלמת בה אתה בונה את מקצוע חייך והוא מחזיר לך בגדול ובונה גם אותך.

וכך בעודי חוגגת יובל שנים, החלטתי שהגיע הזמן להיות חלק מחינוך דור העתיד של האחים והאחיות בישראל, שילמדו באקדמיה אבל בעיקר יצמחו להיות אנשי מקצוע מסורים שעליהם תיבנה מערכת הבריאות של העתיד.

התחלתי ללמד סטודנטים בחוג לסיעוד בקריה האקדמית אונו, ולהיות חלק מהסגל שיניח את אבני הבניין החשובות ביותר לדור העתיד במקצוע הסיעוד. להיות שותף מרכזי ביצירה והקמה של דבר חדש זוהי הזדמנות מרתקת ומרגשת .

בשלהי שנת הלימודים פרץ משבר הקורונה אשר סחף את כולנו כמו צונאמי אל עבר מציאות שונה ומאתגרת. המשכנו כולנו ללמד וללוות את הסטודנטים כאילו לימדנו כך מאז ומתמיד. 

לצד השגרה החדשה משהו הדיר שינה מעיני. לאחר כשבועיים הבנתי שאחות אמיתית אינה יכולה לממש את שליחותה רק בהוראה מרחוק, כאשר מלחמה מתנהלת בחזית. ודי מהר החלטתי להתגייס למאמץ בטיפול נמרץ קורונה בתל השומר, ולהיות חלק מצוות מקצועי ומסור המטפל בחולים מורכבים ביותר. 

בימים בהם הפכתי להיות גם מורה בבית לילדיי שכל שגרת חייהם השתנתה ביום אחד, גם מרצה לסטודנטים בזום וגם אמא במשרה מלאה, הבנתי שני דברים חשובים: 1. כשיש מלחמה ויש לך את כל הכלים הדרושים אז לך תעזור בחזית. 2. כשאתה בעמדה של מחנך אל תלמד רק מהספר! היה בעיקר דוגמא אישית!

וכך מצאתי עצמי חוזרת לעבוד בלילות ובשבתות, ונותנת מה שאפשר במלחמה שבה החיילים הם אנחנו - אנשי מקצועות הרפואה והבריאות.

ומצאתי את שידעתי. גם במלחמה הזו יש הצלחות וכישלונות, יש רגעי אושר ולצידם רגעים עצובים וכואבים, אבל בעיקר יש סיפוק גדול והבנה שלמה וברורה מדוע אני גם כאן גם שם. כי אלה הם חייה של אחות.

אורלי אשכנזי היא מרצה ומרכזת תחום סימולציות בבית הספר לסיעוד בקריה האקדמית אונו.