יפי הבלורית והשלט

אני לא טיפוס של הפגנות, כי אני אוהבת להיות צודקת סולו, ולא במקהלה • אבל אם על הפגנה מסוימת שורה הילה של מפגן אותנטי ועממי, אני ישר רוצה לדעת מי הזמין ולמי הוציאו קבלה

יש משפטים יפים עד כדי כך שיופיים מסתיר את העובדה שהם פשוט לא נכונים. המפורסם שבהם לטעמי הוא משפט הפתיחה של הרומן "אנה קרנינה" מאת לב טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה" (תרגום: נילי מירסקי, הוצאת עם עובד). האמת היא שהאושר הוא רבגוני לא פחות מהאומללות. אומללות יכולה להיות משמימה בדיוק כמו החמיצות המשפחתית בדירה ממול. כמו כן - אנשים הם די דומים זה לזה בסופו של דבר, שאם לא כן היינו מעבירים את כל חיינו עלי אדמות בתגרות בלתי פוסקות עם זולתנו.

איור: שמעון אנגל

משפט יפה נוסף הוא שההפגנות הן חלק מאבני היסוד של הדמוקרטיה. ייתכן שזו הסיבה שבגללה הן הוחרגו מהתקנות לשעת חירום לכל אורך תקופת סגר הקורונה. תפילה במניין נאסרה, ולוחמי צדק במסיכות - לא. 

אין בכוונתי לטעון שיש להוציא הפגנות מחוץ לחוק. ההפגנה היא שילוב של חירויות אזרחיות כמו חופש הביטוי, חופש תנועה, החופש להתאגד - כולן אכן חשובות ונחוצות בדמוקרטיה. אבל אחרי שמתפעלים מיישומה, לא יזיק לבדוק אם בכירי מפגינינו הם חברים של כבוד במועדון המפגין המתמיד, מה כתוב על השלט שהם מניפים, וכמובן - מה הם באמת רוצים, עם כל הכבוד למה שכתוב על השלט. 

כל הפגנה גדולה נולדה מהפגנה קטנה יותר. ומה שמתחיל מקומץ פעילים לא תמיד יפרח לכדי ויכוחים קטנוניים של "כמה אנשים יכולים לעמוד על בלטה אחת בכיכר רבין". לפעמים קורים ניסים כמו ההפגנות נגד היועמ"ש בפתח תקווה, שאחרי שנתיים חלשות עשו אקזיט לתל אביב בירת ההפגנות היפות והצודקות. לעומתן ההפגנות הקטנות, העניות, של שפי פז וחבריה מדרום תל אביב - מסתיימות ברגיל במעצרה של פז ובאדישות תקשורתית גם כלפי מאבקה כנגד התבססות המסתננים בחסות בתי המשפט, וגם כלפי האלימות המשטרתית שמופעלת כלפיה. 

אני לא טיפוס של הפגנות, כי אני אוהבת להיות צודקת סולו, ולא במקהלה. אבל כשהפגנה צומחת לממדים שמצדיקים כיסוי תקשורתי ומשטרה שמפרגנת בחסימת צירי תנועה, אז אני מתחילה להתעניין. על ההפגנה כשלעצמה שורה הילה של מפגן דמוקרטי עממי, שמבטא רגש אותנטי עממי, ולכן לא יפה מצידי לבחון דווקא את הפרטים הפחות זוהרים: אם הגיעו עשרות אלפי אנשים מכל רחבי הארץ, אני רוצה לדעת איך הגיעו ומי שילם על האוטובוסים. אני רוצה לדעת מי שילם על הבמה ועל מערכת ההגברה, וכמה. מי הרים טלפון לחזי שירותי מופעים ואמר: "אהלן חזי, אני נועה מההפגנה העממית והאותנטית נגד השחיתות. כמה יעלו לי במה, תאורה ושלושה מיקרופונים?"

אם אני רואה כמה מפגינים בחולצות שחורות שעליהן כתוב "דמו - קרט - יה", אני רוצה לדעת מי הזמין ולמי הוציאו קבלה. אם יש שלטים עם גרפיקה מתוחכמת - אני רוצה לדעת מי הגרפיקאי, כמה שילמו לו ובעיקר מי שילם. 

ואז אני מחפשת את מה שנקרא "ארגוני חברה אזרחית", שבחלקם הם ארגונים שעוסקים בפעילות חברתית מבורכת, וחלקם ארגונים פוליטיים במסווה של ארגוני זכויות אדם, חלקם ממומנים בכספי אזרחים זרים, גופים זרים ומדינות זרות. אני מחפשת את "דרכנו" שהיא גלגול חדש של התנועה הפוליטית 15-V שבבחירות 2015 ניהלה קמפיין בסגנון "אני פוליטי? אני? מה פתאום? אני רק רוצה שינוי!", ואחרי שנתניהו ניצח שוב, היא אכן השיגה שינוי: שינתה את שמה, וחברה לארגונים ניטרליים (ניטרלי היא מילה נרדפת ל"שמאל") במחאות נגד היועמ"ש. אלה החלו בתור הפגנה קטנה ואובססיבית בפתח תקווה שהפכה למיצג מרהיב ויוקרתי בתל אביב.

לאחרונה אני נהנית מתרומתו המורלית והכספית של אהוד ברק לחבורת הדגלים השחורים, וכמובן מהכיסוי התקשורתי של הפגנות נגד קץ הדמוקרטיה, או שחיתות, כאילו אף אחד לא שם לב שהשחיתות היחידה כאן היא העובדה המקוממת שהמחנה הנכון לא ניצח בבחירות.

ההפגנות המזויפות הן לא עניין חדש. המחאה החברתית של 2011 התחילה בדפני ליף, סתיו שפיר ועוד כמה חבר'ה צעירים שעדיין לא למדו את עקרונות ההיצע והביקוש בשוק הנדל"ן. אלה הקימו מאהל בשדרות רוטשילד במחאה על דמי השכירות בתל אביב. בתוך זמן קצר הפכה ההפגנה הצעירה והמפונקת הזו למופע הוליוודי בעידוד ובתמיכה של כלל התקשורת, מבחר ארגוני שמאל דוגמת הקרן החדשה, תנועות נוער משמאל ופוליטיקאים שזיהו הזדמנות. 

רוב המפגינים היו מצביעי קדימה ומפלגת העבודה, בדיוק אותם חבר'ה של כחול לבן: העשירונים העליונים שיש להם הכל בחיים חוץ מניצחון בבחירות. כמה עניים אמיתיים התפתו להאמין שהמחאה עוסקת ביוקר המחיה, ואליהם חברו גם כמה ימנים תמימים שהתפתו להאמין שהמחאה היא אכן חברתית, כי זה מה שכולם אמרו. הימין, כפרה עליו חמוד שכמותו, נוטה לעיתים להיות מוקסם מפוזות כאילו א־פוליטיות שהשמאל מנפק מדי פעם, ובמחאה החברתית הוא גילה למרבה המבוכה שגם מפלגת חד"ש עמדה מאחורי ההפגנות.

 

התקשורת הוקסמה מהאותנטיות העממית, וכמובן לא התפנתה לבדוק בדקדקנות מי שילם על האוהלים בשדרת רוטשילד (הקרן החדשה) ומי הציב תאי שירותים ניידים לטובת דרי האוהלים (ראש עיריית תל אביב רון חולדאי) והאם יש איזה מניע פוליטי אחר מאחורי הקרב על דמי השכירות. התקשורת פרגנה. "ידיעות אחרונות" הגדיל לעשות והכריז על אירוע השיא של המחאה כ"הפגנת המיליון".

הגדרה דרמטית, ללא ספק, רק חבל שהכותרת ניתנה כמה ימים לפני האירוע, וזו אחת הפעמים הראשונות בהיסטוריה שבהן נספרו מפגינים מראש. בסופו של דבר הגיעו פחות ממחצית. הישג יפה, אבל מיליון? לא. סתיו שפיר ואיציק שמולי הגיעו לכנסת, למפלגת העבודה החברתית והלא־פוליטית, נתניהו ניצח בבחירות ב־2015 והחשוב מכל: דמי השכירות במרכז תל אביב נשארו גבוהים ברוך השם, אבל הרי זו אף פעם לא היתה באמת מטרת ההפגנה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו