הרצל היה יוצא ורוקד

והרי ניסוי: הצביעו אקראית על מדינה בגלובוס ונסו לבדוק מה היה מצבה במלאת 72 להיווסדה • אם הנס של תחיית עם ישראל בארצו לא שכנע אתכם - שחררו אותנו והשתחררו בעצמכם

לעם ישראל יש בסך הכל שתי תקופות שבהן מימש את ריבונותו על חלקת האדמה הפרטית שלו. אחת היתה מזמן ואף אחד לא זוכר איך היא היתה, והשנייה צעירה מאוד במונחי מדינות. נדמה לי שזו אחת הסיבות שבגללן אנשים פשוט לא הפנימו לגמרי את העובדה שישראל היא המדינה הטובה ביותר בעולם בכל הזמנים, ואני אומרת דברים נוקבים אלה במלוא הרצינות והאחריות, ללא חשש שיקראו לי משוגעת או חמור מזה: לאומנית. זה פשוט ככה.

איור: שמעון אנגל

בראש צלול, עם שרשרת דגלים במרפסת וקצת חמרמורת של אחרי יום העצמאות, אני קובעת שאני יכולה להוכיח את הטענה הזאת באופן המדעי ביותר בעזרת ניסוי ביתי פשוט: קחו גלובוס שאמנם כבר אין לאף אחד אבל תזרמו, סובבו אותו ברגש, ובעיניים עצומות הניחו אצבע על נקודה אקראית במפה. פתחו אנציקלופדיה - שגם היא לא נמצאת כיום באף בית אבל היא עדיין מטאפורה שימושית - ותבררו מה קרה במדינה האקראית שבחרתם במלאת 72 שנה להיווסדה.

יתרה מזאת: תבחרו בעיניים פקוחות את המדינה שנראית לכם הכי מוצלחת כרגע, זו שעומדת בכל הקריטריונים שלכם למדינת החלומות, ותבדקו איפה היתה השבדיה המיתולוגית שלכם במלאת לה 72 שנה. רוב הסיכויים שתגלו שהיא היתה שקועה במלחמת אזרחים, או כבשה איזה אי, או רעבה ללחם, או שקועה במלחמה פעילה עם שלוש מדינות בו בזמן, בעודה תוהה מה לעשות עם המלך שלה שהוא תוצר של חמישה דורות של נישואי קרובים ואין דרך אלגנטית להזיז אותו מהכיסא, וכל מה שנותר הוא להתפלל שיחטוף אבעבועות שחורות, או שהולנד תכבוש אותה.

מי שנושא עיניים לחותמהערצה לשבדיה או דנמרק שבדמיון ראוי שיזכור ששורשיהן נעוצים עמוק במלחמות ומשברים ומצוקה, ובחלוף מאות בשנים, אחרי שטובי בניהן חירפו את נפשם והשקיעו מאמצים בבנייתן ובטיפוחן - הפכו מדינות הפנטזיה למופת שזרים מביטים בו בקנאה ובכמיהה, מבקשים ליהנות מן המוכן ולקטוף את פרי עמלם של עשרות דורות של בני המקום, מבלי שיצטרכו לשלם את המחיר של היריון בסיכון, חבלי לידה ואולי שניים־שלושה־עשרה סיבובים של מלחמות.

עכשיו, אני מודעת היטב לעובדה שהרוב המכריע של אזרחי ישראל יודעים בוודאות שהם אזרחי הטובה שבכל המדינות, ואלה שעדיין לא נחשפו להוכחה המדעית שלי, מאושרים סתם כי כל תא בגופם יודע שהגענו הביתה.

שיבת ציון היא נס ותפארה לא רק מבחינת העם היהודי. היא המנצחת ללא עוררין ולמעשה המשתתפת היחידה בתחרות הגלובלית של מקרים אקזוטיים של תחיית המתים. לא היה עם שיצא לגלות ממושכת, ובמלאת 72 שנה לסיומה הוא מתייפח כמו ילדה עם קוקיות כשהוא צופה בריינה אביטבול בת ה־92 מדליקה משואה ואומרת שעלתה ממרוקו לישראל "כי אני ציונית".

ישראל פורחת באזור שהשגשוג הוא לא בדיוק המאפיין העיקרי שלו, וחלק ניכר משכנותיה מתקשות להשלים עם קיומה. בכל זאת היא מצליחה להתקיים במחיר דמים נמוך - בעודה מתאבלת ומוקירה כל הרוג, ושומרת על החיים במסירות ובאהבה. היא מצליחה לנצח, ולחיות, ולשמוח, ולהיכנס לדיונים ערכיים בנושא "האם ההופעה של נועה קירל בטקס הדלקת המשואות פוגעת בזכר הרצל?"

אגב, יש לי תשובה מדעית לשאלה הזאת: הרצל אמנם התהפך בקברו, אבל רק בגלל שהוא רצה לצאת ממנו ולרקוד.

כמדענית, אני יודעת שלבד מפיזיקה וכימיה - אין דבר כזה 100 אחוז של תוצאות ניסוי ואני לא סגורה בנוגע לכימיה. לכן אני הראשונה להודות שחיים בינינו אנשים שלא שותפים לתחושת ההצלחה המסחררת של ישראל - שזה מילא. חבל, אבל מילא. ויש ציבור קטן, לעיתים קולני, שעוד הרחיק לכת וגם לתחושת הבית הוא לא מתחבר.

ישראל מכוערת בעיניו, מלאה דוסים, ערסים ואפרטהייד. הוא רואה הדתה, הוא רואה גזענות, הוא רואה פשיזם, הוא רואה

דיקטטורה ושחיתות, ומפאת רחמנות יהודית גרידא אנחנו לא אומרים לו: "כבודו התחלק על השכל". למה? כי אנחנו חיים בבית היהודי מתוך ידיעה ברורה שלא כל דייריו נגזרו בצלמנו, וגם כי אנחנו מקווים שמתישהו הוא יירגע.

סקר חדש של המכוןהישראלי לדמוקרטיה שנערך לכבוד יום העצמאות מצביע (אני לא אומרת מוכיח, כי בואו: כולה סקר) שמשהו כמו 90 אחוזים מהישראלים מרגישים חלק מהמדינה, שותפים להצלחותיה ולבעיותיה. זהו המספר הגבוה בכל הזמנים, אבל בעיניי הוא קצת נמוך. אבל בואו נקבל את העובדה שנשארו 10 אחוזים שגם אחרי 72 שנה לא מסוגלים להפסיק להתפרצף.

זה לא שהם לא אוהבים את ישראל. הם פשוט אוהבים ישראל אחרת, שאף פעם לא היתה ואף פעם לא תהיה. הם מאמינים שמהפך, או לחץ בינלאומי, או בג"ץ, ישנו את פני המדינה לחלוטין עד שתעמוד בציפיות השבדיות שלהם - כלומר של איזו שבדיה מדומיינת שהם לא באמת מכירים כי הם הרי לא שבדים ולא יהיו שבדים. והציפייה הזו גוזרת עליהם חיים של גלות בארצם, תיירים נצחיים במדינה לא־להם, דיירים במלון סוג ב' שמחכים לתמ"א, אך לשווא.

וכאן אני נוטשת את עמדתי המדעית ועוברת לתנוחה אימהית של יועצת זוגית: תראו, יכול להיות שאנחנו פשוט לא מתאימים. נכון שלא נהוג להמליץ על גירושים, ומאוד לא מנומס להמליץ לאנשים לארוז את מזוודותיהם וללכת למקום אחר שיתאים להם יותר. אז חלילה לא עולה בדעתי להגיד "יאללה, סעו כבר לברלין ושחררו אותנו", אבל באהבה אני אומרת שאם הנס של תחיית עם ישראל בארצו לא שכנע אתכם, אם אתם לא מתחברים לישראל האמיתית, על כל פגמיה והצלחותיה - יש מקומות אחרים בעולם שאולי יתאימו לכם יותר. שחררו אותנו והשתחררו בעצמכם.

אבל אם אתם כבר כאן, נסו להכיר באמת את המדינה שבה אתם חיים. אולי מתישהו תראו כמה יפה פה.