"כולם שמחים בחג הזה"

השנה התכוננתי כמו שצריך לפורים: למען שלוות הרוח, בריאות הנפש והשמחה האמיתית, היו התחפושות המיועדות לארבעת ילדיי מוכנות ותלויות בארון מבעוד מועד כבר שבועיים לפני תענית אסתר. בי נשבעתי שאתכונן מראש לחג הקסום הזה, ולא אמצא את עצמי שוב, כמה מזניח מצידי, נדחקת בין חנויות התחפושות בדקה ה־90, ומעלה בחכתי שיירי תחפושות מקומטות במידות לא מתאימות.

אוזן ההמן הראשונה והטרייה שהפציעה על מגשי המאפייה החביבה עלי היוותה את יריית הפתיחה להכנות האינטנסיביות. פעם זו היתה הגננת שתלתה על הקירות את קישוטי החג. חיכיתי לה שתשלוף את דפי הצביעה עם הליצנים - או אז התחלתי להתנהל בהתאם. עם השנים (והלידות) הבנתי שהזמן הזה לא מספיק לי. אני אמנם יסודית אבל איטית, ועסוקה עד מאוד, וההתכוננות לקראת פורים דורשת ממני זמן. היום אני סומכת רק על המאפיות. הן אלה שמבשרות לי באמת על בוא החג.

ואז יגיעו הבירורים. ילד ילד והרצונות שלו, המאוויים שלו, נטיות ליבו. זאת היצירתית והמיוחדת שתמיד תחשוב אחרת, ולשם כך אשתדל עד מאוד ליצור עבורה משהו בשתי כפות ידיי, ולהצליח דווקא להיות מרוצה מהתוצאה. זאת ההולכת עם הזרם, שבו "נסיכת הברביות הוורודה" היא התחפושת האולטימטיבית בשבילה, ושלימדה אותי, בדרכה העיקשת, שגם תחפושת קנויה בסאטן בוהק היא לגיטימית, ואין היא מעידה ולו במאומה על האימהות שלי. להפך, אני מכבדת את רצונה ולא מכריחה אותה להתהלך בתחפושת מקורית אבל לא ממש קשורה אליה. ויש את הבנים הגדולים, שלא מוותרים על חוויית ההתחפשות אף שהם גדולים. בדיוק כמו אמא שלהם, שלא מפספסת את חוויית האלטר אגו המקבל חיים, צורה ומשמעות, גם אם לכמה שעות בודדות.

בפורימונים הנחגגים בבתי הספר שלהם, הכל כל כך דומה לתמונת הפורימון שצרובה אצלי בראש כבר עשרות שנים - גם אם השירים השתנו, התחפושות התעדכנו ברוח התקופה והרייטינג, וההורים מצלמים ומעלים לפייסבוק במקום ללכת לסטודיו השכונתי ולהצטייד באלבום אקורדיון מהודר. אבל מעבר לזה, הציפייה ליום שמשי, המסיכות, הרעשנים והחיוך שנסוב על פני כולם נשארו בעינם.

בסוף יום החגיגות בבית הספר נכנסה הביתה בתי בת ה־7, מחופשת לטבחית נוטפת דבש, ובטרם הניחה מידיה את משלוח המנות העטוף בנייר צלופן צבעוני הספיקה להצהיר: "אני יודעת בדיוק למה אני רוצה להתחפש בשנה הבאה. אז כמה ימים אמרת שצריך לחכות בשביל שנה הבאה?"

היא אוהבת את פורים. מאוד אוהבת את פורים. ונדמה שבכל שנה שהיא גדלה במהלכה והופכת להיות מנומקת ודעתנית יותר, כך גם היא משכנעת יותר: "אין בחג הזה שום דבר שהוא עצוב ושהוא 'לזכר'", היא אומרת. "רק צריך להחליט למה מתחפשים ולשמוח. אה, ולאכול ממתקים בלי לחשבן. וזה גם כיף שכולם מתחפשים. גם המורה שלי, וגם מנהלת בית הספר, וגם את, וגם אבא, ממש כולם. פשוט כולם שמחים בחג הזה"

אני מקשיבה לה, לבת ה־7, ונפעמת ממנה. איך בשני משפטים היא קיבצה את כל הקסם של החג הבאמת שמח הזה. חג שמח ומבדח, חוצה כל מאפיין שרק אפשר לחשוב עליו, מאפשר לכל המסיכות הבאמת אמיתיות להתפוגג, לכל המתחים והמועקות להשתחרר, נותן לגיטימציה אמיתית לשמוח.