צוואת הנופלים: המשך החיים הפרטיים והלאומיים ללא פחד
,עודכן
אחרי שגמרנו לטפל בפצועים ולפנות את ששת הצעירים שנרצחו באותה שבת ליד בית הדסה בחברון, נכנסנו עם הרב לוינגר אל קבוצת הנשים היהודיות, ששהתה שם במטרה לחדש את ההתיישבות היהודית בחברון. שם קיבלנו את שיעור חיינו איך להתייחס לנופלים ומהי הנחמה. הרב, חלוץ המתיישבים, פתח בשירי שבת. אחת הנשים זעקה: 'הרב, איך אנו שרים ועדיין לא קברנו את מתינו?!' ענה הרב לוינגר: "הרוגי קידוש ה' - לא זקוקים לאבל. יושבים הם על יד כיסא הכבוד. מנהגי האבל נוצרו עבורנו לימי החול כשלא מסוגלים להבין את הנעשה בעולמות עליונים". הרב פתח בשיר "מעין עולם הבא" והצטרפתי בדמע.
לא כל אחד נמצא במדרגת הרוחניות שלו, אבל דומה שגם אדם מן היישוב וגם מי שאינו דתי מבין שיש משהו גבוה ויכול להיאחז בנקודת נחמה זו.
כדברים האלו שמענו השבוע מפי שני רבנים שכולים, הרב אורי שרקי והרב מורנו, אחיו של אל"מ עמנואל מורנו, כשסיימו בקריאה שלא לעלות לקברים בשל סכנת הקורונה. "במותם ציוו לנו את החיים" הסבירו את "צוואת הנופלים", וקראו לא להסתכן ולא לסכן את האחרים. אכן עלינו לראות את המשך החיים הפרטיים והלאומיים - כצוואת הנופלים.
יום הזכרון הוא אינו יום זכרון פרטי של המשפחות, שחל ממילא בכל משפחה בתאריך שונה, אלא יום זכרון קולקטיבי שבו העם מאמץ לליבו את הנופלים. בתוכם גם את הרוגי הטרור - חיילים ואזרחים שהם חלק ממגש הכסף שעליו ניתנת לנו מדינת היהודים.
כל מי שבחר לחיות בארץ ושילם בחייו את מחיר שנאתם של הקמים לכלותנו, הינו חלל קדוש למען קיומה וחוסנה של מדינתנו בארץ ישראל. חללי הטרור נרצחו בפשעים נגד האנושות. הרוצחים רצחו צעירים בדרכם ללימודים, באוטובוסים שפוצצו משפחות בדרכים, בזריקת בקבוקי תבערה ואבנים, ומשפחות בירי בעת שנתן בבתיהן.
כשקם ארגון נפגעי הטרור הציע אורי אורבך ז"ל לצרף לשם הארגון את השם "אלמגור". לאמור: אל פחד, ללא מורא. בדרך הזו, שחרטנו על דגלנו, אנו ממליצים לממשלה הבאה לפעול.
לא רחוקים אנו מימים שכך התנהלו: גולדה מאיר לא שילמה לרוצחי הספורטאים במינכן בהסכמים מהסוג של הסכמי אוסלו ורדפה אותם עם המוסד עד מותם. באנטבה, ישראל לא נכנעה והסתכנה במבצע מסובך לחסל את החוטפים ולהביא את החטופים.
באותו ליל שבת בחברון בעיניי ראיתי איך עזר וייצמן, רפול ובגין כרוה"מ מקשיבים לרב לוינגר - לזרוק את ראשי המסיתים. ובאותו מסוק שבאו לחברון שיגרו אותם מעבר לגבול. והארץ שקטה לכמה שנים.
היו ימים אחרים. וכך צריך לנהוג כיום. ללא פחד. "אל מגור".
הכותב הוא סא"ל במיל' ויו"ר ארגון נפגעי הטרור "אלמגור"
